הממשלה רוצה להמשיך גניבה ארוכת ימים, שהתבססה על תרגיל מסריח במיוחד. על הקרקע הרעועה שעליה ניצבת בית אל

עבדכם הנאמן גר עד לפני כמה חודשים בכוך יפואי, עליו שילם לשיילוק ששמו שמור במערכת במיטב כספו. יום אחד נשמע צלצול בדלת, ובפתח עמד פקח עירוני. הח"מ פתח בחשש מסוים את הדלת, רק כדי לגלות שהפקח הגיע לשם כדי לעדכן אותו שהשכנים בבנין הסמוך ביקשו אישור לבצע איזשהו שיפוץ. כשתהיתי מה לי ולזה, שהרי אני בסך הכל דייר וכלל אינני בעל הנכס, הבהיר לי הפקח שזכותי להגיש הסתייגות מן הבניה. כך הדברים מתבצעים באזור שבו שורר חוק.

הגדה המערבית, כידוע, היא אזור נטול חוק. אם הייתם צריכים הוכחה נוספת, הביטו נא בתמונות הבאות.

התמונה הראשונה היא צו תפיסת קרקע שהוציא תת אלוף בנימין אליעזר ב-18.7.1979. השניה היא מפה של האזור הנתפס, מקרקעות הכפר דורא אל קרע. השלישית היא מסמך שהוציא אחד, רב סרן אמנון שאשא, יממה לאחר מכן. שימו לב לסעיפים 6א' ו-8: בראשון  מורה שאשא ש"אין לפרסם את הצו בפני מקומיים," ובשני הוא קובע ש"לא יינתן פרסום לצו."

למה אני מביא לכם ניירת מ-1979, שנה שבה צורת הבידור מקובלת עדיין היתה דיסקו? או. משום שהיא מראה לנו איך עובדת מערכת הגזל בגדה. שאשא הורה בעצם על הפקעת קרקע פרטית, מוסדרת בטאבו, לכאורה 111לצרכי בטחון ובפועל לצרכי התנחלות (המסמך שלו דורש להזהיר את ראש הישיבה המקומי ש"כל נסיון נוסף לביצוע חריגות ללא אישור" – איזה ביטוי נהדר – "ייענש במלוא החומרה"), תוך שהוא מסתיר מן התושבים את הצו, ומונע מהם את הזכות החוקית שהיתה להם להתגונן מפניו על ידי עתירה לבג"צ.

סוג כזה של מהלך, קבע כבר בית המשפט העליון בשנת 2005, שמור למדינות טוטליטריות: "חקיקה הנעשית בסוד והנשמרת בגנזי נסתרים היא אחד מסימני ההיכר של שלטון טוטאליטרי והיא אינה עולה בקנה אחד עם שלטון החוק." ועכשיו אנחנו מצפים שבית המשפט יפעל על פי החלטה זו.

עורכי הדין מיכאל ספרד, מוחמד שקיר, שלומי זכריה ואנו לוסקי הגישו אתמול (ג') מטעם "יש דין" עתירה לבג"צ בשמו של עבד-אל-רחמן אחמד עבד-אל-רחמן קאסם, תושב דורא אל קרע שאדמתו הוחרמה באמצעות צו התפיסה של שאשא. חשוב לציין שמאז החרמת האדמה ועד היום – פרק זמן זניח של 34 שנים בלבד – לא נעשה באדמתו של קאסם כל שימוש צבאי.

צווי תפיסה, על פי המשפט הבינלאומי ופסיקות בג"צ, מאפשרים לתפוס אדמות רק לצורך צבאי דוחק. למשל, מותר לתפוס שטח כדי לבנות עליו ביצורים מפני כוח אויב מתקרב, או מגדל תצפית. צורך צבאי הוא משהו שפוקע אחרי זמן מסוים, או, בלשון העתירה שלנו, "הצו הצבאי נשוא העתירה נועד במהותו לענות על צורך בטחוני מיידי ודחוף, ובשל כך אופיו הוא זמני בלבד, כשם שנוכחות כוחות צה"ל בגדה המערבית זמנית היא." אם הצבא לא עשה שימוש בשטח בכל התקופה הזו, המסקנה הסבירה היא שבעצם אין לו צורך כזה. המסמך של שאשא גם רומז על המטרה האמיתית של תפיסת השטח: הרחבת ההתנחלות בית אל.

לא נעשה באדמה כל שימוש? לא לגמרי מדויק. מתנחלים פלשו אליה בשנת 2010 והחלו לבנות עליה בניגוד לחוק. כל כך בניגוד לחוק, שהמנהל האזרחי הוציא עוד באותה השנה למבנים שלהם צווי הריסה – שאותם הוא כמובן לא מימש, כי חוק זה חשוב אבל הלובי הפוליטי של המתנחלים חשוב יותר. העתירה שלנו דורשת שמאחר והצבא לא עשה כל שימוש באדמתו של קאסם במשך 34 שנים, הגיע הזמן להחזיר אותה לבעליה – לפני שהמדינה תערוך מחטף ו"תכשיר" (כשר מלשון שרץ) את הבניה הבלתי חוקית במקום, כחלק מהדיל המסריח שהציע ראש הממשלה נתניהו אחרי פינוי גבעת האולפנה. יש להחזיר אותה לבעליה הן משום שלא נעשה בה שימוש חוקי, הן משום שחלף זמן כה רב מאז החרמתה לצרכים צבאיים לכאורה, והן משום שהנוהל שבו נתפסה – הצו של שאשא – היה פסול לחלוטין.

ונקודה חשובה לסיום. שאשא, כזכור, היה רב סרן. מי שהוציא את הפקודה לתפיסת האדמות, שבה נכתב ש"הודעה על תוכן הצו תמסר לבעל או למחזיק של מקרקעין המצויים בשטח," היה תת אלוף. ולא סתם תת אלוף: בנימין בן אליעזר היה – הקריירה הפוליטית של "פואד", כפי שהכרנו אותו, טשטשה זאת – מפקד מצטיין ומפורסם. איך קרה שרב סרן מרשה לעצמו לכתוב בריש גלי פקודה שסותרת במפורש פקודה שחתומה על ידי גנרל, ועוד גנרל בולט?

איך זה קרה? אולי משום שכבר אז ידעו קציני צה"ל מהי רוח המפקד: פעולה לקראת סיפוח. וידעו שגם אם בן אליעזר עצמו לא יאהב את מה שנעשה לפקודה שלו, יהיו בכירים ממנו – בדרך הצבאי או המדיני – שדווקא יאהבו. וגם כך משחית הכיבוש את הצבא.