כבשת הרש

חיילים פורצים לבית הלא נכון באישון לילה, וזורעים בו הרס. הם נמלטים עם חסכונותיה של אשה מ-15 שנות עבודה

לילה אחד בתחילת ספטמבר, התעוררו בני משפחת קבאג'ה שבתרקומיא, כשחיילי צה"ל התפרצו לביתם. בהתאם למנהג הנפסד של השנים האחרונות, כמה מן החיילים היו רעולי פנים; מה שהיה פעם צו האופנה בקרב פושעים הפך, לנגד עינינו האדישות, למנהג צבאי מקובל.

מכאן, הכל התנהל כמקובל, כפי שמכיר כל חייל ששירת בשטחים ושנסע אחר כך להודו בנסיון לשכוח: החיילים כינסו את בני הבית בחדר אחד, כשהם לא מאפשרים להם להתלבש כיאות. הם עשו חיפוש בבית, לא מצאו כלום, וכשיצאו ממנו הבין אבי המשפחה, עיסא, משיחתם שהם פשטו על הבית הלא נכון – למותר לציין שהחיילים לא טרחו להתנצל בפני בני המשפחה. החיילים התרו בבני המשפחה שלא לצאת מן הבית כל זמן שהם בסביבה.

כשהבינו בני המשפחה שהחיילים אכן עזבו, הם יצאו לאמוד את הנזק. כאן ראוי לצטט את דבריו של עיסא: "התחלנו להסתובב בבית וראינו את הזוועה." תכולת הארונות רוקנה, והחיילים השליכו מצעים, בגדים וציוד על הרצפה. אזור האסון האמיתי היה המטבח: החיילים טרחו לשפוך את הקמח על הרצפה, לערבב את הסוכר, העדשים ואת המלח, שפכו את הטחינה לכיור ולקינוח, שברו את הביצים. אין ספק שדובר צה"ל כלשהו, רשמי או לא, בשכר או מתנדב, כבר ימצא את הדרך להסביר שהיה צורך צבאי דוחק בהשחתת המזון הזו; ניתן להאמין שיימצא גם הטמבל שיסביר שהיה צורך לשבור גם את הביצים, כי לכו תדעו מה מסתירים בתוכן. ובכל מקרה, למה לא מראים לנו מה קרה קודם? ואתם יודעים מה קרה בתרפ"ט?

אלא שכאשר סיימו בני הבית לבחון את תוצאותיה של הסופה הירוקה וקטנה שעברה בבית שלהם בטעות, התגלה האסון האמיתי: חסכונותיה של בת המשפחה, תהאני, נגנבו. אלו היו שני צמידים וטבעת מזהב. תהאני אספה את הכסף לרכישת התכשיטים מהחסכונות שלה בעבודתה במתפרה, החל משנת 1998.

15 שנה של חסכונות. 15 שנה של איסוף שקדני, יום אחרי יום, של שכר זניח, איסוף איטי של 65 גרמים של זהב, שכל אחד מהם שווה 60 דינר, וכל דינר שווה 5.2 שקלים; 15 שנים חסכה תהאני, והצליחה לחסוך בערך 20,280 ₪. קצת יותר מ-1,350 שקלים לשנה, שהם כ-4.5 שקלים ליום. זה היה חלקה מכל עמלה. ועכשיו הם בכיסו של חייל. אולי יתן אותן לאהובתו, שתשמח ולא תשאל מנין לו הטבעת והצמידים; אולי כבר מכר אותן לבית עבוט. אולי, אמון על ערך הרעות, חילק את השלל עם חיילים אחרים.

בבוקר, מיהרה המשפחה להתלונן הן בפני הצלב האדום, הן במשטרה הישראלית. זו היתה מחווה ריקה. לך תמצא עכשיו, בין עשרות חיילים שחלקם היו רעולי פנים ושמורגלים בחיפוי זה על זה, את הבוזז. אלא שלפני שמצ"ח ממהרים לסגור את התיק בתואנה שהיא לא מצאה את החשוד, צריך להזכיר משהו.

ביזה איננה סתם גניבה: היא פשע מלחמה. היא מוגדרת ככזו באמנת ז'נבה הרביעית. בזמן מלחמה צבאות נוקטים בענישה חריפה במיוחד כלפי חיילים בוזזים, ולו משום שביזה פוגעת אנושות במשמעת הצבאית. חיילים בוזזים צריכים לשקר למפקדים שלהם, וזה שורש פורה רוש ולענה. כלומר, זה המקרה הטוב: המקרה הרע הוא זה שבו המפקדים לוקחים אחוזים מהביזה. צבאות שאינם עונשים ביזה בחריפות יוצאים מכלל צבאות ונכנסים לכלל מיליציה במקרה הטוב וכנופיות במקרה הרע.

לישראל, כידוע, אין חוקים נגד פשעי מלחמה. זה לא אומר שהיא לא מבצעת כאלה. וכל זמן שמצ"ח לא מנערת את עצמה ומוצאת את האשם, וכל זמן שישראל הרשמית לא מפצה את תהאני­, הן מניחות לפושע מלחמה – לא לסתם גנב, אלא לפושע מלחמה – להסתובב חופשי. ומאחר ואיננו יודעים עליו דבר אלא את צבע המדים שלבש, הוא מכתים במעשהו את כל לובשיהם. ואם צה"ל רוצה להסיר את הכתם הזה ממדיו – אמנם, הם מנומרים בלא מעט כתמים כאלה – יואיל נא למצוא את האשם, ולמצות איתו את הדין.