“יש הגיון מבצעי בפעילות הזו”

תקרית זניחה יחסית חושפת את מערכת הפקודות הכפולה של צה”ל – זו שמצ”ח לא מעיזה לגעת בה

האירוע עצמו, בהתחשב ביומיום של הכיבוש, קל יחסית. ב-3.12.2007, התעורר עדנאן אבו הניה, תושב הכפר ינון, מקול נפץ עז. משהו התפוצץ, חלונות הבית התרסקו, והבית היה מלא עשן. בתו הקטנה החלה צווחת מאימה, ובתחילה היה חשד ששמיעתה נפגעה. קירות הבית היו מפויחים. לא הרחק, שמע אבו הניה קולות של רכב צבאי, האמר.

שאר האירוע, מכאן והלאה, מתואר על פי תיקי החקירה של מצ"ח, שמהם עולה כי התקרית התנהלה כך:

באותו הערב, הגיעו ארבעה חיילי צה”ל ברכב האמר לכפר ינון כדי לבצע נוהל שגרתי, שבצה"ל נוהגים לקרוא לו “הפגנת נוכחות”. ארבעת החיילים היו:

המ”מ שמוליק

סמ”ר אליהו, נהג ההאמר

סמ”ר רותם

סמל נתן

המ”מ שמוליק הורה להחנות את הרכב סמוך לכפר, ואז לירות פצצת תאורה. יש הסכמה כללית בין הנחקרים שאליהו זרק רימון הלם לכיוון הבית; רותם, על פי חלק מהעדויות, ביקש מהמ”מ שמוליק אישור לזרוק גם רימון עשן. יש הסכמה שבשל הרעש של ההאמר, שמוליק לא שמע את הבקשה הזו, ורותם – שטען שחשב שקיבל אישור – השליך את רימון העשן. הן אליהו והן רותם הכחישו שהם התכוונו להשליך את הרימונים על בית; איך בכל זאת הם הצליחו להגיע לבית, הם לא הצליחו להסביר לחוקרים.

בחקירתו, שמצ”ח ביצעה בחריצות יחסית – רק 14 ימים לאחר התקרית – הודה המ”מ שמוליק שהוא הורה על ירי פצצת התאורה ועל השלכת רימון ההלם. הוא אמר לחוקרים שהוא לא שמע את רותם מבקש להשליך רימון עשן, שהוא ידע על כך רק לאחר מעשה, ובכל מקרה הוא לא היה מאשר את הבקשה, כי זה מנוגד לנהלים; אבל הוא היה המפקד במקום, זה היה תפקידו לדעת, והוא לוקח אחריות על השלכת רימון העשן. הוא אומר עוד שבעקבות התקרית הוא הודח מתפקידו.

אבל רגע. כל החיילים המעורבים מעידים שזמן לא רב לפני התקרית הזו, באותו הערב עצמו, הם היו כולם – יחד עם סגן מפקד הפלוגה איציק – בכפר פוריק. שם הם עשו פעולה דומה מאד: השליכו רימוני הלם לכל עבר, עשו הרבה רעש, ומשם המשיכו (ללא הסמ”פ איציק) לכפר ינון. עם התקרית הזו לצה”ל לא היתה שום בעיה.

מה קרה בכפר ינון? שווה לעיין בעדויות החיילים עצמם. נתן אמר על האירוע ש”זה נוהל מוכר, כדי להרתיע ולהפגין נוכחות וכוח וזו לא פעם ראשונה שהם עושים זאת”. אליהו, שהשליך את רימון ההלם, אמר שהפעילות שהם ביצעו היתה “פעילות שגרתית”, שבניגוד לרותם הוא השליך את הרימון בהנחיית ובאישור המ”מ, ושהפעולה של רותם שנעשתה עצמאית היתה “לא תקינה”. אליהו אמר עוד שהוא ידע רק מאוחר יותר שהרימון שלו התפוצץ בתוך בית, שזו לא היתה כוונתו; שכל האירוע “הוא טעות גדולה וצר לו שזה קרה”. הוא יודע, אמר לחוקרים, שמותר להשליך הלם לכיוון בתים של פלסטינים אבל לא לתוכם; הוא יודע כי שעה קודם לכן ראה את הסמ”פ איציק עושה בדיוק את זה.

נניח עכשיו להבחנה הישועית הדקה בין הרעיון שלהשליך רימון “לכיוון” בית זה לגמרי בסדר, אבל לפגוע בבית אסור. ננסה לעמוד על הנוהל שמאחורי הפעילות. מה חשב המפקד שלו שהוא עושה? ובכן, שמוליק המ”מ הגדיר “פעילות יזומה” כ”סיור רכוב בכפר, הפעלת צ’קלקות, זריקת רימוני הלם ברחובות, כבישים ושטחים פתוחים; ושימוש בפצצות תאורה”. שמוליק העיד שזה נוהל מקובל, שגרתי, אבל אין לצה"ל נוהל כתוב על כך. הוא אמר שהשלכת רימוני הלם מצריכה אישור של מ"פ או סמ"פ, וכאן ביצע שמוליק את השגיאה שהביאה להדחתו: הוא אישר לאליהו להשליך רימון הלם מבלי לקבל אישור לכך מאיציק הסמ”פ.

שימו לב: כל הפעולות ההתקפיות הללו לא מיועדות כלפי מה שצה”ל מכנה “מפירי סדר”; הן מופנות כלפי כפר שלו ולא אלים. הסמ”פ איציק יאמר לחוקרי מצ”ח דברים דומים מאד. מה שהוא מכנה “פעילות יזומה” כולל ירי פצצות תאורה וזריקת רימוני הלם – אבל רק באישור מפקד הגזרה, במקרה שלנו איציק. הוא לא מכיר נוהל של זריקת רימוני עשן; זו חריגה. איציק אומר לחוקרים שאין נוהל כתוב על כך, אבל יש נוהל בעל פה: “זה הנחיות שירדו מהחטיבה”.

לפני שהחוקרים מגיעים אל הסמ”פ איציק, הם דיברו עם הממונה עליו, סא”ל אורן, מפקד גדוד צבר שהחיילים שלו היו אחראים לתקרית. המג”ד אומר לחוקרים שמבחינתו, התקלה באירוע היא ששמוליק המ”מ פעל על דעת עצמו, ללא אישורו של הסמ”פ איציק. הפעילות, הוא אומר לחוקרים, “לגיטימית מבצעית כל עוד היא מאושרת על ידי רמה ממונה”. הוא מוסיף עוד ש”יש הגיון מבצעי בפעילות הזו”.

אבל כשהחוקרים מנסים למצוא את האירוע ביומני המבצעים של מת”ק שכם, של גדוד צבר, ושל החטיבה המרחבית שומרון, הם לא מוצאים שום דבר. הפעולה היזומה הזו לא מוזכרת בהם – גם לא הפעולה היזומה שקדמה לה, בכפר פוריק, שהונהגה על ידי איציק הסמ”פ.

כשהחוקרים שואלים את דרגי הפיקוד מה קורה פה, הם מקבלים תשובות סותרות. קצין האג”מ של חטיבת שומרון אומר להם שכן, יש נוהל כזה והוא מבוצע באישור המג”ד (משום מה, חוקרי מצ”ח לא שואלים את סא”ל אורן אם הוא נתן את הפקודה. מעניין למה). באוגדה, מצד שני, מכחישים בכל תוקף את קיומו של נוהל “פעילות יזומה”: אין נוהל כזה, ומי שפעל – טעה. קצין האג”מ של חטיבת גבעתי – גדוד צבר הוא גדוד של גבעתי – לא מכיר נוהל כזה.

[בוידאו: חיילי צה"ל מבצעים השכמה רועשת של תושבי הכפר עוריף, ליד ההתנחלות יצהר, ללא סיבה. צילום: יש דין, 2013]

נתמקד, ונעלה במסלול הדרגות.

החיילים הפשוטים – מכירים את נוהל “הפגנת נוכחות", יישמו אותו מספר פעמים. הם מכירים אותו מספיק טוב כדי להבין שהשלכת רימון מצריכה אישור של קצין, ושהשלכת רימון עשן לתוך בית אסורה.

המ”מ – מכיר היטב את הנוהל, יודע שהשלכת רימון עשן היא אסורה, יודע שחרג בכך שלא ביקש אישור להשלכת רימון הלם מהסמ"פ שלו.

הסמ”פ – מכיר את הנוהל, אומר פחות או יותר אותם הדברים כמו המ”מ. אומר שההנחיות מגיעות מהחטיבה המרחבית.

המג”ד, סא”ל אורן – מכיר את הנוהל, וחושב שיש בו “הגיון מבצעי”; חושב שהבעיה של המ”מ רותם היא בכך שלא קיבל אישור להשלכת רימון ההלם מהסמ”פ שלו.

קצין האג”מ של החטיבה המרחבית – מכיר את הנוהל, אם כי הוא חושב שהדרג שאמור לתת את ההנחיטת בכיר מעט יותר (מג”ד ולא סמ”פ).

קצין האג”מ של האוגדה – אין דבר כזה, אין נוהל כזה, לא מכיר, לא ראיתי, לא שמעתי.

אז מה קרה פה? די פשוט.

לחטיבה המרחבית שומרון יש נוהל שכולל הטלת אימה על פלסטינים. הוא כולל ירי של פצצות תאורה, רימוני הלם, ובאופן כללי שיבוש חיים. המטרה, עליה חוזרים שוב ושוב, היא “הפגנת נוכחות” או “יצירת הרתעה”. במילים אחרות: שידעו תושבי הכפרים האלה שאנחנו יכולים להקשות עליהם את החיים.

אבל זה נוהל לא מוצהר. כולם מכירים אותו, וכולם יודעים שהחוקיות שלו, בלשון המעטה, מפוקפקת. לכן הוא נמסר בעל פה ולא בכתב ("אלה הנחיות שירדו מהחטיבה") ולכן אף אחד לא צריך להיות מופתע כשחוקרי מצ"ח לא מגלים לו זכר ביומני המבצעים.

רגע, באוגדה באמת לא יודעים על הנוהל הזה? מה, קצין האג”מ של האוגדה שירת לפני זה באו”ם? לא, לא. פשוט, ברמת האוגדה כבר יודעים מה קורה כשחוקרים של מצ”ח מגיעים אליהם: צרות.

שימו לב, אגב, שחקירת מצ”ח נעצרת ברמת המג”ד – והחוקרים לא שואלים אותו אם הוא נתן את ההוראה. הם לא חוקרים את המח”ט, למרות שקצין האג”מ שלו אומר שהוא מכיר את הנוהל היטב. הם, כמובן, לא חוקרים את האוגדונר. יש גבול למה שחוקרי מצ”ח מסוגלים לעשות. לחקור חיילים פשוטים, זה יומיומי. לחקור סמ”פ או מ”מ, בסדר. מג”ד? זה נהיה בעייתי. מח”ט? זה כאב ראש רציני. אוגדונר? אין על מה לדבר. כי מהאוגדונר, אנחנו כפסע מן האלוף. כאן המקום להזכיר שבמהלך מבצע “צוק איתן”, דרשנו להוציא את החקירה מידי מצ”ח בדיוק מהסיבה הזו – היא לא מסוגלת לחקור את הדרג הצבאי הבכיר, והיא כמובן לא מוסמכת לחקור את הדרג המדיני.

האם הנוהל הזה של השלכת רימוני הלם למטרות הטלת אימה, הוא משהו מקומי? לא ממש. בעדויות של “שוברים שתיקה” אנחנו מוצאים עדות של סגן על אזור בית לחם בשנת 2009, והוא מעיד על כך שחייליו היו עורכים סיורי הפגנות נוכחות ו”היינו זורקים הלמים [רימוני הלם] בסמטאות”. קצין אחר בדרגת סגן מעיד על אזור שכם ב-2011 שהיו עורכים שם “פעולות יזומות” שכללו השלכת רימוני הלם, הפעלת צ’קלקות, הטרדה כללית, “כדי להראות מי הגבר”. רימוני הלם וצ’קלקות: אותו הנוהל, אותן המילים עצמן, שבהן משתמש המ”מ שמוליק ארבע שנים קודם לכן. הנוהל חי, הוא לא הלך לשום מקום.

אם נחזור לעתירה מוקדמת יותר שלנו, שהגשנו בשנת 2009 בדרישה להעמדה לדין של מפקד חטיבת כפיר, אל"מ דאז איתי וירוב, הרי שווירוב – במוסרו עדות למען פקוד שלו, שתקף פלסטינים – אמר בעדותו שיש נוהל שמכונה "לבנת שיבוש." וירוב תיאר את "לבנת שיבוש" כך:

"הראשונה היא כניסה לכפר. ג'יפים דוהרים לכניסה לכפר. לעיתים עצם הכניסה לכפר משבשת דרכו של האדם הפוגע. הדרך השנייה היא הפעלת אמצעי לחץ, זריקת רימוני הלם, פריצה למספר בתים או מוסדות בתוך הכפר. מעצר של תושבים בתוכו. תפיסת שטחים בגגות וכו'…ישנם מצבים שיכול מפקד החטיבה להנחות על דרך השיבוש, לעיתים זה נתון לשיקולו של המפקד הנמצא בשטח".

ההדגשה שלי. "ג'יפים דוהרים בכניסה לכפר… זריקת רימוני הלם": הנוהל שמתאר וירוב כ"לבנת שיבוש" הוא אותו הנוהל ששמוליק ואיציק מכירים כ"הפגנת נוכחות." ראוי לשים לב שווירוב אומר שלעתים ה"שיבוש" – קרי, בלשון העתירה שלנו, " נוהל שעניינו הסתערות על קהילה אזרחית באופן ובאמצעים שיגרמו לבהלה ולפחד ומתוך כוונה לשבש את החיים הסדירים באותו מקום" – מתבצע על פי שיקול דעתו של המפקד בשטח. "לבנת שיבוש" היא בעצם שם אחר, אולי של חטיבה אחרת (חטיבת כפיר) למה שבחטמ"ר שומרון מכנים "הפגנת נוכחות." כך או כך, כולם מכירים את הנוהל; מח"ט כפיר גם לא רואה שום בעיה להעיד עליו.

חשוב לציין שבתיקים שלנו מתועד מקרה נוסף שבו קצין משליך רימון גז לתוך בית, ושבמקרה הזה קציני צה”ל הגיעו אישית כדי להתנצל, והקצין הודח ונכלא במהירות. השלכת רימון עשן או גז לתוך בית, פעילות שיכולה להיות קטלנית, היא משהו שצה”ל אוסר על האנשים שלו לעשות במצבים שגרתיים. זו בעליל חריגה מהנוהל – וזו, בדרכה שלה, עוד עדות לכך שהנוהל מוכר היטב.

אם לסכם, יש לצה”ל נוהל שמתבצע באישור ובהכוונה של דרגים בכירים, ללא תיעוד ובשתיקה, שהמטרה שלו היא הטלת אימה על תושבים חפים מפשע. מי שעוקב אחרי צה”ל יודע שיש לו עוד נוהל כזה, שמדי כמה חודשים פורץ אל פני השטח וכולם מעמידים פני מופתעים – נוהל הזובור, קרי אלימות ממוסדת פנים-יחידתית כלפי חיילים “צעירים”. פעם אחר פעם, חיילים שהועמדו לדין כאשר האלימות יצאה מכלל שליטה טענו שהם שעירים לעזאזל, משום שהקצינים ידעו על הנוהל; הם עברו אותו בעצמם, וקיבלו אותו כחלק מההווי היחידתי. הציבור שמזדעזע מהאלימות שמפנים חיילים זה כלפי זה, צריך לשאול את עצמו איזה סוג של אלימות הם מרשים לעצמם להפעיל – בידיעה ובעידוד מוכחש של מפקדיהם – כלפי האנשים השקופים שעל חייהם הם מופקדים.