צה"ל מתעקש לא להעמיד לדין את לובש המדים שהרג את בסאם אבו רחמה, אף שנמסרו לו די פרטים כדי שחקירה של ממש תחשוף את זהותו

באפריל 2009, ירה לוחם ישראלי רימון גז בכינון ישיר לעבר חזהו של באסם אבו רחמה בעת ההפגנה השבועית בכפר בילעין, והרג אותו. הירי בוצע בנוכחות קצינים בכירים. ירי בכינון ישיר מנוגד אפילו לפקודות של צה"ל עצמו, שלא לדבר על המשמעות המוסרית של ירי באדם לא חמוש. אבל באסם אבו רחמה היה פלסטיני, ונדמה שצה"ל עושה הכל כדי לא למצות את הדין עם האיש שהרג אותו. זאת, למרות שזהותו יכולה להתברר בקלות.

בשבוע שעבר, ערב החג – עיתוי קלאסי להעלמת ידיעה מהכותרות – הודיעה פרקליטות המדינה כי הפרקליט הצבאי הראשי החליט לסגור את תיק מותו של אבו רחמה, וזאת, לדבריה, משום ש"אין ראיות מספיקות" להעמדה לדין.

זה קשקוש, ומיד אשוב אליו, אבל קודם כל צריך לתת תיאור קצר של ההיסטוריה של התיק הזה. ימים ספורים לאחר ההרג, פנה הארגון "בצלם" לפרקליטות הצבאית בדרישה לפתוח בחקירת מצ"ח של הירי; באותה העת העלה עורך הדין מיכאל ספרד דרישה דומה.

אבל, למרות שאזרח בלתי חמוש נהרג מירי של איש כוחות הבטחון – עובדה שעליה אין עוררין – בפרקליטות הצבאית סירבו לפתוח בחקירה, והתעקשו על המסלול של תחקיר מבצעי. ב-28 במארס 2010, כ-11 חודשים אחרי הריגתו של אבו רחמה, הודיעה הפרקליטות הצבאית שהיא לא תפתח בחקירת מצ"ח. היה להם תירוץ יצירתי: לטענתם, יתכן שהרימון פגע בגדר וניתז ממנה אל אבו רחמה, ועל כן אין כאן אשמה. ואולי, הם אמרו, העובדה שאבו רחמה עמד על סלע "יצרה התלכדות" בינו ובין מסלול הרימון.

אלה בדיוק סוג השאלות שחקירת מצ"ח אמורה היתה לענות עליהן, ולמרות זאת הפרקליטות סירבה לפתוח בכזו. יש כאן עוד נקודה קריטית: הפרקליטות הצבאית טענה שלמרות התחקיר הצבאי היא לא יודעת מיהו היורה. אם תחקיר צה"לי לא מצליח לענות על השאלה הפשוטה הזו, כל אזרח ישראלי צריך לתהות מה שווה המוסד הזה בכלל.

אז שמחנו לענות לפרקליטות על השאלה הזו. בשלישי ביוני 2010 פנו עורכי הדין מיכאל ספרד ואמילי שפר לפרקליטות הצבאית בדרישה כי תפתח בחקירת מצ"ח, כשהם מצרפים לפניה חוות דעת שמבוססת על טכנולוגיה שנקראת Forensic Architecture, ארכיטקטורה פורנזית. מותו של אבו רחמה תועד בשלוש מצלמות וידאו שונות; מהצירוף ובניה מחדש של הסרטים [ראו סרטון משולב מטה, רגע הירי קצת אחרי 3:40], אפשר לזהות בבירור היכן עמד החייל שירה בו, ואפשר לראות בבירור שהירי בוצע בכינון ישיר. אנחנו לא יודעים את זהותו של החייל, אבל הראינו איפה הוא עמד בזמן הירי. גוף חוקר שמכבד את עצמו אמור היה להיות מסוגל לענות על השאלה הזו בקלות יחסית – ודאי אחרי תחקיר מבצעי. יצוין שעל פי עדות שהגיעה לידי "שוברים שתיקה," מישהו מהחיילים שהיו מעורבים בירי באבו רחמה תיעד את הירי בווידאו, ו"היה לכמה חיילים בפלאפון את הווידיאו הזה. שלחו את זה אחד לשני וצחקו על זה קצת. הבחור שירה, אני לא זוכר איך קוראים לו, אישית אני לא מכיר אותו יותר מדי אבל פחות או יותר ידעתי מי זה. הוא דווקא די היה מבסוט מהסיפור, היה איקס על המטול." איכשהו, זה חמק מהתחקיר המבצעי, וחמק גם מחקירת מצ"ח. רשלנות או רוח מפקד?

Post by ‎Yesh Din ييش دين יש דין‎.

חוות הדעת הזו לא הותירה לפרקליטות הרבה ברירה, וכחודש לאחר מכן, ב-11 ביולי 2010 – 15 חודשים מרגע הירי, אבל מי סופר – היא הורתה על חקירת מצ"ח. זו נמשכה ונמשכה ונמשכה, כנראה בתקווה שנבין את הרמז ונרד מהעץ הזה. בסך הכל פלסטיני, אחרי הכל, ועוד כזה שבמותו יצר בעיות למערכת ה-Hasbara, בכך שכיכב בסרט "חמש מצלמות שבורות."

כיוון שכך, לא היתה לנו ברירה ובשלישי במארס 2013 עתרנו, יחד עם בצלם, כשאנחנו דורשים שני סעדים מבית המשפט: לקבל החלטה בפרשה, ולהגיש כתבי אישום, במינימום, על ביצוע ירי שלא כדין.

ולפני כשבוע, כאמור, הגיע התשובה: הפרקליטות הצבאית עדיין מתעקשת לטעון שהיא לא יודעת מי ביצע ירי שתועד בשלוש מצלמות, גם אחרי שציינו במפורש את מיקומו של היורה. על כן היא רוצה לדחות את העתירה, לסגור את התיק ללא העמדות לדין, והיא מציעה לנו להסתפק בערר על ההחלטה – הליך שגם הוא יכול להגרר בקלות במשך שנה-שנתיים.

נסכם שוב: באפריל 2009 נורה מפגין בלתי חמוש על ידי לובש מדים ישראלי. ארבע שנים וחצי לאחר מכן, גופי החקירה המהוללים של צה"ל – אחרי תחקיר מבצעי וחקירת מצ"ח – טוענים ש"אין די ראיות" להעמדה לדין. עוד לא הבנתם את הרמז, יא סמולנים מדממים מהלב? מה, אתם באמת חושבים שאנחנו נעמיד חייל לדין על הריגת פלסטיני, ועוד גרוע מכך – נדפוק לקצין שלו את הקריירה? כפי שהראה דף הנתונים שלנו בנושא, שיעור ההעמדה לדין של חיילים וקצינים על הרג פלסטינים נמוך מאד, ושיעור ההרשעה דליל מאד גם הוא.

"כי ימצא חלל," מצווה התנ"ך, "באדמה אשר יהוה אלוהיך נותן לרשתה נופל בשדה, לא נודע מי הכהו; ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר, אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול, והורידו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן, אשר לא יעבוד בו ולא ייזרע; וערפו שם את העגלה בנחל […] וכל זקני העיר ההוא, הקרובים אל החלל, ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ויאמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית, יהוה, ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל." בערפילי שקיעת הבית השני, ביטלו כותבי התלמוד את המצווה, משום שהרוצחים התרבו ועשו את מעשיהם בגלוי – "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה."

הנה חלל נופל לפנינו בשדה. צה"ל לא יכול לרחוץ את ידיו, לא יכול לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", אינו יכול לומר "עינינו לא ראו," משום שהוא מתעקש לא לראות ולהסיט את עיניו. ו"אל תתן דם נקי בקרב עמך", הדרישה הבסיסית הזו, המשותפת לכל תרבות אנושית, שעל מוות חייבת לבוא כפרה, מה יהיה עליה?

זה בסדר, הוא היה פלסטיני.