חייל עברי, גנב עברי

במהלך מבצע “שובו אחים״, דיווחו פלסטינים על מספר רב של מקרי ביזה על ידי חיילי צה”ל. הנה הראשון בהם שתיעדנו

במהלך מבצע “שובו אחים,” פלשו חיילי צה”ל לאלפי בתים ברחבי הגדה המערבית, בתואנה של חיפוש אחר הנערים החטופים. הפשיטות הללו מאפשרות לנו לקבל תמונה מהירה על ההבדלים בין הפלסטינים שחיים תחת שליטה ישראלית ובין אזרחי ישראל.

אילו, למשל, היה נחטף מישהו בפתח תקווה – הח”מ זוכר, כילד, את הימים מלאי האימה שאחרי חטיפת אורון ירדן – אף אחד לא היה מעלה על דעתו להטיל עוצר על העיר, למנוע מתושביה לצאת לחו”ל, ולבצע “חיפושים” בדירות אקראיות, בלי הצורך להציג לדיירים שלהן צו כחוק.

אבל זה בדיוק מה שקרה לווצפיה צאדק עותמאן צלאח חאטר, קשישה תושבת הכפר עקרבא, ב-22 ביוני 2014. בשעה 02:30 בבוקר, הקישו כעשרה חיילים על דלת ביתה, ונכנסו אליו ללא הסברים ומבלי, כפי שציינה, להציג לה צו כלשהו. החיילים לא מצאו כלום, כי לא היה מה למצוא, אבל במשך שעה הם זרעו הרס בביתה של חאטר. בבית מתגוררים, פרט לה ולבעלה הפנסיונר, גם שמונת בניהם.

החיילים לא רק קרעו את הריפוד והציפוי של הספות בבית, ושברו דלת של ארון (למה, לעזאזל, אם לא לשם ההנאה הסדיסטית?): הם גם עשו את מה שצה”ל לא מוכן לדבר עליו, וככל הנראה בזזו את הבית. תחילה, גנבו החיילים שעון יד יקר, בשווי 700 ש”ח. אחר כך, הם בזזו מחאטר מעטפה שהחביאה על גופה, ובה 15,000 שקלים וכ-1,700 דינרים – יש לציין שהסתרת כסף היא מהלך סביר לגמרי בעת שזרים פולשים לביתך. אפילו אם זו היתה החרמה חוקית, והיא לא היתה ולו משום שהחיילים לא השאירו למאטר כל אישור כל החרמה, לחאטר לא היתה דרך סבירה להשיג את הכסף חזרה: כפי שכבר ראינו, כדי לעשות את זה היא היתה צריכה לעתור לבג”צ. אבל זו לא היתה החרמה, והיא לא קיבלה קבלה, או כל אישור כתוב אחר מהחיילים, שהם מחויבים לתת במקרה של החרמה. אחר כך, כשחיפשה בבית, גילתה חאטר שהחיילים גם לקחו איתם את הארנק שלה ובו 400 ש"ח. ביזה, נזכיר, היא פשע מלחמה, והחוק הצבאי הישראלי – אף שאיננו מכיר בפשעי מלחמה – מטיל עליה עונש של עשר שנות מאסר.

בעלה של חאטר הוא פנסיונר; היא עצמה עקרת בית. הכסף שהם מקבלים מגיע מילדיהם. היו מספר חיילים שבזזו אותם, והיה להם מפקד שאו שלא ידע מה קורה, שאז הוא לא ראוי לתפקידו, או שידע והעלים עין, שאז הוא לא ראוי לתפקידו וצריך לשבת יחד עם חייליו הבוזזים בכלא; כך או כך, הוא נושא באחריות פיקודית על מעשיהם.

אבל הסיכוי שהוא יועמד לדין לא קיים בפועל. שיעור ההעמדה לדין של חיילים שואף לאפס והתקרית הזו הרי התרחשה בזמן שהמוח הלאומי הוצף בדם.

ישראלים כבר התרגלו לתרץ כל דבר שחיילי צה”ל עושים, עד וכולל הרג ילדים. הדברים היחידים שהם עוד לא מסוגלים לתרץ הם פגיעה מכוונת בבעלי חיים וביזה. אף אחד לא יכול לטעון שביזה משרתת איזושהי מטרה מבצעית; אף אחד לא יכול לטעון שלא מדובר בפשע, ואחד הפשעים היחידים שהחוק הצבאי אשכרה מתייחס אליהם בחומרה של פשע מלחמה – הוא תובע עד עשר שנות מאסר. על כן צה”ל והתקשורת הישראלית, שמאד טובים באי-אתגור של החשיבה הישראלית, פשוט לא מדברים על זה.

אז אם לכם יש עדיין ציפיות כלשהן למוסר לחימה בצה”ל, קדמו את הפוסט הזה. כי המדיה המסורתית לא תדבר על מקרה הביזה הזה. או על המקרים הבאים שנתעד.