זכרונו של המ"פ ד'

המשטרה והפרקליטות מורחות את הטיפול בתיק, עד שזכרונו של העד המרכזי כבר לא עומד לו

מה עושה המשטרה כשיש לה ראיות חד משמעיות כנגד אזרחים ישראלים שחשודים בגניבה מפלסטינים? מוודאת שהן יפסיקו להיות חד משמעיות.

הפוסט הזה דן באופן שבו המשטרה מצליחה להזניח חקירות ולקבור אותן על ידי השהיה, גם כאשר מתקבל ערר על כשלונה-שלה בחקירה. הוא מלווה את גלגוליה של חקירה שהחלה ב-2012 ושנסגרה סופית ביוני 2016.

דיווחנו כאן באוקטובר 2015 על כשלונה של המשטרה בחקירה פשוטה לכאורה: המ”פ ד’ בא לבחון את הנזק שנגרם לאדמתו של מחמוד אחמד עבד אל פאתח חליפה, תושב הכפר בורין. המטע של חליפה, כפי שיאמר אחר כך המ”פ ד’ בעדותו במשטרה, הושחת מספר פעמים על ידי אזרחים ישראלים, אך רשויות אכיפת החוק מעולם לא הצליחו לתפוס אותם. ביום האירוע שסביבו נסבה כל החקירה, ה-27 בספטמבר 2012 ד’ דווקא הצליח לתפוס חשודים, אבל המשטרה וידאה שההצלחה שלו היתה לשווא.

ראשית התקרית בפארסה. ד’ והקשר שלו, א’, הגיעו לחלקה פעמיים. בפעם הראשונה, הם הבחינו בארבעה אזרחים ישראלים כשהם מוסקים את העצים. הקשר תיאר את המגע הראשוני כך: “ניגשנו למתיישבים, שאלנו אם הכל בסדר, הם ענו שכן. אמרנו להם שהם לא יכולים להסתובב שם. אחד מהם אמר שאנחנו לא יכולים להגיד להם מה לעשות בבית שלהם, ואז עזבנו את המקום”. רק כרבע שעה מאוחר יותר, הבינו ד’ וא’ שמה שהם ראו זה ארבעה ישראלים שעוסקים בגניבת זיתים מהמטע של חליפה.

מכאן השתלשלו האירועים כפי שהם תוארו בפוסט הקודם: ד’ דלק אחרי האזרחים הישראלים, אלה שמטו את האלות והשקים עמוסי הזיתים הגנובים, נמלטו והתבצרו בביתו של אחד מהם במאחז הר ברכה. המתבצרים הזעיקו מתנחלים אחרים לסיוע והכוחות במקום החליטו לא לעצור את החשודים; הם הרי זיהו אותם והם יודעים איפה אחד מהם גר. התאריך: 27.9.12.

באותו היום, מסר המ”פ ד’ עדות במשטרה. הוא אמר בבטחון מלא שהוא יוכל לזהות את החשודים. זכרו את הנקודה הזו, היא תהיה חשובה בהמשך.

שלושה ימים לאחר מכן זימנה המשטרה את בעל האדמה, חליפה, למתן עדות. הוא אמר שהוא לא יכול לדעת מתי נגרם הנזק לעצים שלו – כי לו עצמו אין גישה חופשית לאדמה. הוא צריך תיאום לשם כך. האזרחים הישראלים, ציין, הם אלה שיכולים להגיע לאדמה שלו בחופשיות.

שבוע לאחר האירוע, בארבעה באוקטובר, גבתה המשטרה עדות מהקשר א’. הוא אמר שהוא לא ראה את האזרחים הישראלים גורמים נזק לעצים, אבל ראה אותם מוסקים זיתים כשלצדם העצים שניזוקו. פה החקירה מתחילה לדעוך. יש בה פגם קשה: הכוחות במקום הסתמכו על הזיהוי העצמי של האזרח הישראלי הבגיר, שקרא לעצמו “שמוליק ששון”, ולא עשו את הצעד הבסיסי של בדיקת תעודת הזהות שלו – למרות שהסמג"ד א' יאמר אחר כך למשטרה שהוא מעריך שהוא הציג את עצמו בשם בדוי. בשביל מה? אנחנו יודעים איפה הוא גר.

וזו בדיוק הנקודה שהמשטרה הקפידה לא לחקור. זה הכלב שלא נבח בתיק הזה.

ב-21 באוקטובר, כשלושה שבועות לאחר התקרית, זומן המ”פ ד’ לעדות שניה. הוא מזהה בוודאות את “שמוליק ששון”, אבל מודה שלא לקח ממנו תעודת זהות. באותו היום העיד שנית גם הסמג”ד א’. הוא אמר שהוא יוכל לזהות את “שמוליק ששון” אבל לא בטוח שיוכל לזהות את הקטינים שהיו איתו.

ו…זהו, פחות או יותר. כאן המשטרה מתחילה להתחפר בחול. בתחילת נובמבר 2012, מקבל החוקר תשובה מיחידת המודיעין שלו שאומרת שאין להם מודיעין מועיל. בסוף אותו החודש, אחרי שעורכת הדין שלנו ניסתה לברר מה קורה עם התיק, נמסר לה שהוא בחקירה. היא מקבלת את אותן התשובות מדי חודש בערך עד פברואר 2014. בפועל, על פי חומרי החקירה, לא נרשמות שום פעולות חקירה בתיק במהלך התקופה הזו – כלומר כמעט שנה וחצי. המשטרה לא ביקרה בבית שבו התבצרו החשודים ולא עשתה שום פעולה מתבקשת אחרת. יש מזכרים פנימיים, ויש בהם עניין; אבל אין פעולות.

כך למשל, בפברואר 2013 העביר החוקר את התמונות של החשודים, שצולמו כחצי שנה קודם לכן, לרכז המודיעין שלו. הוא מקבל תשובה רק שנה ושלושה חודשים אחרי התקרית: רכז המודיעין לא זיהה איש.

בינתיים, הקפידו החוקרים לא לעשות את הצעד הבסיסי של חזרה לקרוואן שבו התבצר "שמוליק ששון" עם שלושת הצעירים כדי לברר מי גר בו. במאי 2014 הודיעה לנו המשטרה שהתיק נסגר בעילת על”ן (עבריין לא נודע).

ההחלטה על סגירת התיק היתה מגוחכת, ועל כן הגשנו ערר. הוא התקבל, והמשטרה עשתה קולות של חקירה מחדש. ב-25 באוגוסט 2014, שנתיים כמעט אחרי התקרית, ניסו החוקרים למצוא שוב את הקשר א’; זה השתחרר כבר מהשירות והוא אמר להם שהוא בלימודים ואין לו זמן אליהם. שבוע לאחר מכן החוקרים זימנו את המ”פ ד’ לעלעל באלבום התמונות המשטרתי. שנתיים לאחר שד’ אמר להם בבטחון שהוא יכול לזהות את החשוד, הוא מסתכל על התמונות שמוצגות לו (שאין שום ודאות שתמונת החשוד אכן היתה ביניהם) ואומר שראשית, הוא לא מזהה פה איש, ושנית שהוא כבר לא בטוח שהוא יוכל לזהות את החשוד.

חשוב לציין: אין לנו כמעט כל תלונה כלפי המ”פ ד’. הוא עשה כמיטב יכולתו. הוא עשה שגיאה אחת – לא לקח את תעודת הזהות של “שמוליק ששון” – אבל בתמימותו הוא האמין שאין בכך צורך. הוא זיהה אותו; הוא היה מסוגל לזהות אותו שוב; הוא והמשטרה ידעו איפה הוא גר. הוא לא יכול היה להעלות על דעתו כשלון קולוסאלי כזה.

ואין לי שום ספק ששנתיים אחרי האירוע, ד’ כבר לא היה מסוגל לזהות את החשוד. אם היו מציגים לפניו חשודים במסדר זיהוי, אולי היה על מה לדבר. אתה רואה את האיש, אתה רואה איך הוא זז, אתה רואה את היציבה שלו. באלבום תמונות? תעשו לי טובה. ד’ אמר לחוקרים ביושר את האמת: עבר יותר מדי זמן. ואכן, שנתיים הן המון זמן. אנשים עוברים תפקידים, עושים דברים אחרים, מכירים אנשים אחרים, עוברים דירה. ואחרי הכל, אנחנו לא מדברים על אירוע שנחרט בזכרון כמו קרב מדמם. גניבה פשוטה במטע זיתים. והזכרון האנושי מתעמעם, שאם לא כן לא היינו יכולים לחיות.

ועם זה מת התיק. במאי 2015, עשתה המשטרה נסיון, שנראה שהיא עצמה לא ממש מאמינה בו, לזמן את הקשר א’ לעלעל באותו אלבום תמונות. בתגובה הודיע א’ שרבאק, חלפו שלוש שנים והוא לא זוכר כלום. באוגוסט 2015 המשטרה סוגרת את התיק בשנית, באותה עילה: עבריין לא נודע.

הגשנו ערר שני חודשיים לאחר מכן. לפני כחודש, קיבלנו הודעה מהפרקליטות שהיא דוחה את הערר; בעזות מצח היא מציינת את העובדה שד’ נכשל בזיהוי התמונות ושא’ לא זוכר כלום כעילה לסגירת התיק, וש”בשלב זה, קרוב לארבע שנים מהאירוע, לא נמצא מקום לזמן את החייל על מנת שינסה לזהות את החשודים, שכן משקלו של זיהוי בשלב הנוכחי, ככל שיהיה, הוא אפסי”.

אין ויכוח, אין ויכוח כלל. רק שאלה אחת, ברשותכם: איך הגענו למצב שבו אנחנו במרחק של ארבע שנים מהאירוע? איך הצלחתם להרוג ארבע שנים על תיק כזה? איך הצלחתם לקחת את הזכרונות העזים של ד’ מראשית האירוע ולתת לזמן לשחוק אותם? ולמה, עד עצם היום הזה, ארבע שנים אחרי האירוע, לא טרחתם ללכת למבנה ההוא בהר ברכה ב’ ולברר מי גר בו?

והפושעים עדיין מסתובבים חופשי.