“ושם לא היכו אותי”

חיילים מעלימים ילד בן 13 במשך שעות ומכים אותו, בזמן שמשפחתו איננה יודעת דבר על גורלו

ג’, ילד פלסטיני בן 13, מתגורר בכפר אל ג’אנייה. בבוקר קר בתחילת דצמבר 2015, ישנוני ובפיג’מה ונעלי בית, יצא ג מביתו והלך לאסוף חפצים ממקום סמוך לקראת מסיבת אירוסין של קרוב משפחה. קרוב למקום היה עץ חרוב בולט. אל ג’ נלווה א’, ילד בן שש.

כפי שיתאר זאת ג’ לאחר מכן, כשהגיעו לאזור העץ, זינקו עליהם פתאום מספר חיילים והחלו להכות אותם. המהומה משכה את תשומת לבו של מבוגר מהסביבה, שהגיע למקום בצעקות. החיילים שחררו את א’ בן השש, אבל המשיכו להחזיק בג'.

אמו של ג’ נזעקה למקום, וניסתה לשחרר את הילד מלפיתת החיילים; בתגובה, אחד החיילים הצמיד את קנה הרובה שלו לחזה שלה. האם, שסובלת ממחלה, איבדה את הכרתה ובמקום התפתחה מהומה, במהלכה השליכו החיילים רימוני הלם וגז והסתלקו במכונית עם ג'.

בינתיים, בבית, שמע אביו של ג’ על כך שהוא נתפס על ידי הצבא מילדים שהגיעו לדלתו בדמעות. את השעות הקרובות הוא ובני משפחה אחרים יעבירו בנסיונות נואשים לשוחח עם המת”ק הפלסטיני ובנסיון לברר היכן בנם.

ג’ עצמו נלקח תחילה לבסיס צבאי ושם, כפי שתיאר, קשרו החיילים את עיניו בפלנלית, קשרו את ידיו, והיכו אותו בקתות רובים. חיילים דרשו ממנו שוב ושוב להודות שזרק אבנים; הוא הכחיש, והצביע על כך שהוא בפיג’מה ונעלי בית. אחד החיילים איים עליו שאם הוא לא יודה, הוא לא ישוחרר.

הטקטיקה הזו, של לקיחת ילדים ודרישה מהם להפליל את עצמם תוך בידודם ומניעה של גישה להוריהם או למבוגר אחראי אחר, אינה טקטיקה חדשה. בשנת 2011 פרסם בצלם דו”ח בשם “ילד אסור, ילד מותר” שתיעד את התופעה הזו. בדו"ח נכתב שהילדים, מבודדים ולעתים קרובות מעונים  (כן, הכאת חסר ישע עשויה להיחשב במקרים מסוימים לעינוי, ולא רק כשהוא נער גבעות), נדרשים שוב ושוב לעסקה קפקאית: הודה והפלל אחרים ותשוחרר עכשיו – או שתשאר במעצר. מאחר ואין להם אדם מבוגר או עורך דין שייעץ להם, ומאחר וילדים בני 13 הם לרוב לא מלומדים בזכויות אדם, רובם מאמינים לנאמר להם, התוצאה היא שלעתים קרובות הם מפלילים את עצמם בלית ברירה, ולעתים גם אחרים. ומהודאה כמעט ואין מסלול יציאה במה שאנחנו נוהגים לכנות מערכת הצדק. הדו”ח של בצלם מצא שמתוך 835 מקרים של העמדה לדין של קטינים פלסטינים, רק אחד זוכה. יש לציין שבישראל, יש חובת הודעה להורים על מעצר קטין וחובת נוכחות של הורה בחקירה והחוקר צריך להיות חוקר נוער; בגדה המערבית, לעומת זאת, אין זכויות כאלה והחוקר יכול להיות כל חייל.

ולמרות הכל, ג’ סירב להודות במיוחס לו והמשיך לטעון לחפותו. אז הגבירו עליו את הלחץ: לדבריו, הוא הושם בחדר קר והופעל שם מזגן. הוא לא יודע כמה זמן הושאר שם – פלנלית על העיניים תורמת לאובדן תחושת הזמן – אבל הוא קפא מקור. גם זה לא עבד, אז מאוחר יותר הוציאו אותו החיילים מהחדר, אזקו אותו בצורה מכאיבה במיוחד, העמיסו אותו על מכונית ונסעו למחנה צבאי אחר, שם העבירו אותו לידי שוטרים; “ושם לא הכו אותי” מספר ג’ ברווחה.

השעה היתה 20:30, בערך 12 שעות מאז שג’, מבחינתו ומבחינת בני משפחתו, נחטף על ידי חיילי צה”ל שכן לא היה להם מושג איפה הוא והם לא הצליחו לאתר אותו. ג' הועבר לידי המת”ק הפלסטיני ושב הביתה. הוא לא זומן לחקירה נוספת. הוא פשוט יצא מביתו בבוקר בנעלי בית ופיג’מה, פגש חיילי צה”ל, נתפס, הוכה, ושוחרר. אין שום הליך מסודר שאפשר לראות פה. באופן מעורר חשד, ג' שוחרר אחרי 12 שעות בדיוק – משך הזמן המקסימלי שמותר לחיילים להחזיק עציר קטין ללא אישור.

כלומר, יש פה אירוע של העלמת קטין, ללא כל דיווח למשפחתו שצריכה כעת לחפש אותו בפאניקה, שמסתיים בפתאומיות אחרי 12 שעות. מה המטרה שלו? לא ברור. אף אחד לא אמר.

בתחילת חודש ינואר, פנינו בשם אביו של ג' בתלונה לפרקליט לעניינים מבצעיים. אפשר לתאר מראש את המסלול שלה. קודם כל, הפרקליטות תיקח כמה חודשים, אולי אפילו שנה או יותר, לחשוב על זה. האם היתה כאן עבירה? האם אכן יש מקום לפתוח בחקירה? אחרי מי יודע כמה חודשים, כשיהיה ברור לכולם שאין שום סיכוי לנהל פה חקירה, אולי יחליטו לסגור את התיק ואולי ישלחו אותו למצ”ח. זו גם תיקח את הזמן שלה. הזמן יאפשר לחיילים האחראיים להשתחרר ולחמוק מאימת הדין הצבאי. הוא גם יטשטש את הזכרון של כל המעורבים. וואלה, עצרנו איזה ילד בנעלי בית, ישאל החייל? לפני שנתיים, אתה אומר? באמת לא זוכר. והוא באמת לא יזכור. ורגע, הילד בכלל יכול לזהות את אלו שהיכו אותו? הרי היתה לו פלנלית על העיניים, לא?

אז יכול להיות שקרה משהו, תסכם הפרקליטות הצבאית עוד שלוש-ארבע שנים. ויכול להיות שזה לא היה תקין. ואולי זה אפילו מצער. ויתכן שהוא ראוי לגינוי ואולי פעם היה מקום לאיזו פעילות משפטית. אבל אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון עכשיו ובכל מקרה אין לנו מושג מי זה היה.

את כל התירוצים האלה כבר ראינו. באי-פעולה, מערכת החקירה הצבאית אלופה. בהעמדה לדין של עבריינים שפגעו בפלסטינים – אלא אם הם פוגעים ביעילות של הצבא עצמו – היא הרבה פחות מוצלחת.