ונתחכמה לו

המדיניות של ממשלת ישראל מוכיחה שהמאחזים הם בפועל התנחלויות – רק בלתי מוכרזות 

“המאחזים אינם נוער גבעות, מדובר בתכנון מדוקדק, בתפיסה של מקומות אסטרטגיים, המאחזים תואמו עם ראש הממשלה.” – עדי מינץ, מנכ”ל מועצת יש”ע לשעבר, 2004. 

רשמית, החל מ-1996, ישראל איננה מקימה עוד התנחלויות. זו התחייבות בינלאומית של הממשלה. הקמת התנחלות חדשה דורשת החלטת ממשלה, ולהוציא שלושה מקרים (הכשרת המאחזים ברוכין ורחלים, יחד עם נופי נחמיה, וסנסנה ב-2013) לא היתה כזו. בפועל, יש בגדה כ-100 התנחלויות בלתי רשמית. רשמית, הן בלתי חוקיות; רשמית, יש צווי הריסה כנגד המבנים שבהן; בפועל, הן מקבלות סיוע בלתי פוסק מהממשלה ולא היו יכולות להתקיים בלעדיה.

ההתנחלויות הללו מכונות בשם התמים “מאחזים.” ההיסטוריה שלהן מתחילה כשנתיים אחרי החלטת הממשלה ההיא, כששר החוץ אריאל שרון קורא למתנחלים להסתער על הגבעות ולהשתלט עליהן. מה שתתפסו יישאר בידינו, אומר שרון למתנחלים. ותנועת המאחזים נולדת.

דו”ח טליה ששון, שלכבוד עשר השנים לצאתו הוצאנו בימים אלו את נייר העמדה "מתחת לרדאר", כבר עמד על השיטה. פחות או יותר כל הממסד הישראלי מסייע להקמתם של המאחזים. עם תפיסת הקרקע על ידי האזרחים הישראלים, צה”ל ממהר לספק להם הגנה – לא לפנות אותם, אלא לספק להם הגנה. אחר כך, רשויות אחרות דואגות לאספקת מים וחשמל. תוך כמה זמן, יש “עובדות בשטח” שכדי לשנות אותן צריך הליכים שאורכים שנים בבתי משפט. גם כאשר ברור שהבנייה היא עבירה על החוק, אף אחד לא עומד לדין – בגדה המערבית, אין אף גורם ישראלי שאחראי על אכיפת עבירות בנייה. לאחרונה, קיבל בג”צ את עמדת פרקליט המדינה שאין להעמיד לדין את האחראים לבניה הבלתי חוקית של שכונת האולפנה בבית אל, כאשר המדינה משתמשת בתירוץ המדהים שמאחר והיא לא העמידה אף אחד לדין בעבירה הזו, יכול להיות שהחשודים ינסו להשתמש בהגנה מן הצדק. על פי ההגיון הזה, אם ניקח אותו הלאה – לא הרחק הלאה – אין כל טעם לנסות להעמיד אי פעם מישהו לדין על עבירת השתלטות על קרקע בגדה; הוא תמיד יוכל לטעון להגנה מן הצדק.

בחינה של הצהרותיה של המדינה בנושא המאחזים בבית המשפט מראה כיצד משתנה באיטיות המדיניות שלה. בשנת 2008, העמדה שלה בחלק ניכר מן התיקים היא שבכוונה לפנות את המאחזים, אבל היא תעשה זאת בקצב שלה ועל פי שיקוליה. המדינה לא אמרה אמת, היא לא פינתה ולו מאחז אחד ללא צו מפורש של בית משפט, אבל זו היתה העמדה שהיא הציגה לבתי המשפט. זה קנה לה זמן.

ב-2011, יש שינוי בעמדת המדינה. עכשיו היא אומרת לבתי המשפט שהיא מתכוונת לנקוט במדיניות של אכיפה חלקית. היא תפנה מאחזים שנמצאים על קרקע פרטית, אבל את המאחזים שנמצאים על אדמות ציבור (שלהן היא מעדיפה לקרוא "אדמות מדינה” כדי ליצור את הרושם שהן שייכות לה) היא בוחנת אפשרות והתכנות לקראת הכשרה.

אבל גם העמדה הזו משתנה. בשנת 2012, מורה הממשלה על הקמת ועדת אדמונד לוי (ראו עליה כאן, כאן וכאן). זו פוסקת שיש להכשיר את המאחזים, תוך דחיה של החלטת החלוקה וחזרה להצהרת בלפור, ובשנת 2013 משנה המדינה שוב את עמדתה בנושא. עכשיו היא אומרת לבתי המשפט שבהעדר עותר קונקרטי, כלומר בעל אדמות שיכול להוכיח שהאדמה שעליה נבנה המאחז שייכת לו, אז “שיקולים מדיניים” גוברים על הצורך באכיפת החוק. כלומר, המדינה, המיוצגת על ידי הפרקליטות – שאמונה על אכיפת החוק – אומרת לבית המשפט דבר מדהים: שרצון פוליטי יכול להתגבר על הצורך האקוטי של כל מדינה בת תרבות לאכוף את חוקיה, שהוא יכול לדחוק לאחור את הציווי העתיק של “הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו.” יש לציין שבאחד מפסקי הדין האחרונים שלו, שהורה על פינוי המאחז הבלתי חוקי עמונה, פסק הנשיא גרוניס שבמקרה של בנייה בלתי חוקית, אין צורך בקיומו של עותר קונקרטי; עצם הבניה הבלתי חוקית מצריכה הריסה.

במהלך 2013 ו-2014, ניכר עוד שינוי בעמדת המדינה: כעת היא אומרת לבתי המשפט שאמנם מעיקר הדין יש לפנות את המאחזים שהם נושא העתירה, אבל “נסיבות מיוחדות” מונעות את הפינוי.

מהמעקב אחרי התנהלותה של המדינה, עולה ההתנהלות העגומה הבאה: ממשלות ישראל לדורותיהן החליטו לרמות הן את העולם, הן את בתי המשפט שלה. היא הקימה כ-100 התנחלויות חדשות בניגוד למשפט הבינלאומי ולהתחייבויותיה-שלה; היא מעניקה להתנחלויות הללו כל סוג של סיוע, החל מסיוע צבאי וכלה בחיפוי משפטי; ובימים אלה היא מנסה להכשיר כרבע מן המאחזים; חלקם מוכרזים כהתנחלויות, חלקם כ”שכונות” של התנחלויות. לצורך ההגנה על ההתנחלויות הללו, היא מוכנה לקעקע את שלטון החוק, אחד מיסודותיה של המדינה המודרנית; והיא מוכנה לקשור ברית שקטה עם עבריינים, כשהללו הם בפועל שלוחיה והיא פורשת עליהם את סוכת שלומה, ומבטיחה להם שתמורת העבירות שהם מבצעים בשליחותה החשאית, היא תעניק להם פרס: את האדמות שלקחו בחוזק יד.

ואלו הן למעשה העבירות הקלות שמבצעים יחדיו המדינה והעבריינים, השולחת והנשלחים. על העבירות החמורות יותר, בפוסט הבא.