"ביום … בערך בשעה 3:45, לפנות בוקר, ישנתי ופתאום שמעתי דפיקות ורעש חזק מבחוץ. יצאתי מהחדר שינה לסלון ומצאתי את החיילים בבית. הבית לא היה נעול. היו חיילים בסלון. הבנים שלי היו בחדר שינה ליד הסלון.

הלכתי לכיוון החדר של הילדים להעיר אותם. החיילים אמרו לנו לצאת לרחוב בחוץ ולא נתנו לנעול נעליים ולקחת מעיל. בשיא הקור יצאנו החוצה בלי מעילים. הילדה הקטנה, בת שנה וחצי, מצוננת עם שפעת, התחננתי לחייל להשאיר אותה פה. החייל אמר "רק היא". אמרתי שאי אפשר להשאיר אותה לבד. הוא לא הסכים ויצאתי החוצה. שוב רצתי לכיוון הבית, שני חיילים דחפו אותי על המדרגות, נפלתי, קמתי והמשכתי למעלה. הלכתי לחדר שינה של הילדה, ראיתי חייל עומד ליד הארון פתוח. ידעתי שהיה בתוך הארון כסף וחפשתי לראות אם עדין נמצא. ראיתי שנעלם הכסף וידעתי שהוא לקח. הוא דחף אותי ונתן לי מכה עם הרובה שלו. […]. ירדתי למטה לחפש את הקצין ולא מצאתי אותו ואז ראיתי שעצרו את אחד הבנים […] הוא עצור עד היום שברו שני חלונות, הפילו את המחשב ושברו אותו גם. […]

בארון בחדר שינה [סכום גדול של כסף שנעלם]. הבית היה הפוך ומלוכלך מבוץ.
מבחינתי, כל הנזק צפוי שיעשה. הכי פגע בי זה להוציא את הילדים הקטנים בקור והפחד שלהם. […]. בעלי יצא לעבודה (נהג מונית שלוקח פועלים לעבודה מוקדם בבוקר) והחיילים תפסו אותו כשיצא מהבית ולקחו אותו למרכז הכפר, שם הפשיטו אותו והשאירו שני חיילים לשמור עליו. התקשרתי אליו כל הזמן והוא לא ענה. בסוף החזירו אותו." ההשמטות בטקסט מציינות מידע מוכמן, שעשוי להיות מוכר רק לקורבן ולפושע.

רוב הישראלים, אחרי שנים ארוכות של סכסוך אלים, כבר הקשו את ליבם עד כדי כך שהם יצליחו לספק תירוצים פחות או יותר לכל מה שמתואר פה. הוצאת ילדים לרחוב בקור מקפיא עצמות ללא מעיל? לך תדע מה הם מחביאים במעילים. השארת פעוטה מצוננת ומבוהלת עד אימה לבדה, ללא אמה? מי יודע מה הן היו זוממות ביחד. דחיפת אשה שיכולה להיות אמא שלהם, עד שהיא מועדת במדרגות? טוב, המצב לחוץ, החיילים היו לחוצים, מי יודע איזו סכנה ארבה להם, אל תשפוט אותם עד שתגיע למקומם. תקיפתה של פ' בקת נשק אחרי ששבה לביתה? תראה, היא הגיעה לשם למרות הפקודות שהיא קיבלה, ואם ניתן לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה תיווצר כאן סכנה. המעצר של הבן? הרי לא עוצרים אנשים בלי סיבה.

אבל פה, פחות או יותר, ייגמרו התירוצים. יש מעט מאד אנשים שיהיו מוכנים להגן שבירת חלונות, או על הריסת מחשבים. הם היו תומכים בהחרמת המחשב, כי לך תדע איזה חומר מסוכן הוא ודאי מכיל ואם החרימו אותו אז יש סיבה וכו', אבל שבירתו היא אלימות חסרת פשר שצריך לאבד הרבה מאד צלם אנוש כדי להגן עליה.

וכך גם במקרה הביזה. אלימות כלפי גוף, כלפי נשים וילדים בביתם שלהם – ושלא יהיו לכם אשליות, פריצה לבית משפחה היא אלימה בכל מקרה – תמצא לה המון הצדקות, כיד הדמיון הטובה על המצדיק. אבל לקיחת כסף, חסכונות של משפחה עניה? פה, אלא אם העין עיוורת והלב אטום, לא יישמעו הצטדקויות.

מסורת הלחימה של צה"ל, שהתבססה לא מעט על זו של התנ"ך – הכותרת של הפוסט נלקחת ממגילת אסתר; היא מופיעה מיד לאחר תיאור של טבח המוני – אסרה על ביזה ולעתים קרובות הענישה אותו בחומרה. המורשת הצה"לית מספרת על הדחתו של סא"ל אורי בן ארי, מפקד חטיבה 7 שהוביל אותה לתהילה במלחמת סיני, לא משום שהוא עצמו עסק בביזה, אלא משום שנהגו בזז שק סוכר ובמשפטו טען שבן ארי היה מודע לכך. כשהתוודה תא"ל אריה בירו על כך שרצח שבויים מצריים כפותים במלחמת סיני, הוא גם אמר שהיה קרוב מאד לירות באחד מפקודיו שנתפס בביזה. עוד במלחמת לבנון הראשון, הורה מפקד פלוגת חי"ר לחייליו להוציא את כל הביזה שאספו, והצית אותה לעיניהם.

הכיבוש מלווה במעשים רבים של ביזה. הגדולים יותר, מטבע הדברים, מתבצעים "בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל": כל בניית התנחלות, כל מאחז, כל החרמת מבנה או אדמה "לצרכים מבצעיים" שאינם באמת כאלה הם ביזה. אבל רבים, רבים מהם מתבצעים על ידי חיילים פרטיים. לעתים הביזה עקיפה: היא דרישה תקיפה ל"הנחה" מצד חייל כלפי מוכר פלסטיני (וזו הסיבה שבשנות השמונים אסרו הרבה מפקדים על כל מגע מסחרי בין חיילים ופלסטינים). במקרים אחרים היא ברורה הרבה יותר: איש מנהל אזרחי שתוך כדי בדיקת הניירת של פלסטיני מעיר כבדרך אגב שהעט שלו יפה מאד, והפלסטיני מעביר אותה בשתיקה. במקרה שלנו היא זועקת, כלל לא מסתתרת.

הכיבוש הרגיל אותנו להרבה מאד דברים שלא חשבנו שנתרגל אליהם. זו, בסופו של דבר, המשמעות של הביטוי "הכיבוש משחית." הידיעה על כך שחייל צה"ל חשוד בביזה עברה בתקשורת בשתיקה קפואה. עכשיו אנחנו מתרגלים גם לביזה.