התמונה הגדולה

תושבי הכפר אום אל ח'יר סובלים מהתנכלויות בלתי פוסקות. הפעם מדובר בהצפת הכפר בביוב. עוולות הכיבוש נמצאות בפרטים הקטנים

בעיה קבועה למדי עם דיווחים על מה שמתרחש בגדה המערבית היא רוחב העדשה, בעיה פיזית במהותה: אתה רוצה להתמקד בפרטים, ולשם כך אתה צריך לצמצם את המבט שלך; אבל הפרטים עצמם הם חלק מתמונה גדולה יותר, וכדי לראות אותם צריך עדשה רחבה.

לכאורה, מה שקרה באום אל ח’יר שבדרום הר חברון בדצמבר 2016 הוא אירוע קטן, כמעט לא ראוי לציון. בהתנחלות כרמל נבנה צינור ביוב, והשפכים של ההתנחלות נשפכים כעת ישירות על אדמות הכפר הפלסטיני אום אל ח’יר. לכאורה, סכסוך שכנים לא חשוב.

רק שכאן לא מדובר בשכנים רגילים. אום אל ח’יר הוקם בשנות ה-60' על ידי פליטים בדואים שגורשו ב-1948 מאזור תל ערד. לרוע מזלם, הם נכבשו על ידי ישראל בשנית ב-1967. היישוב נמצא בשטח סי, כלומר בשליטה ישראלית מלאה. ניתן היה לצפות שישראל תשקיע בתושבי המקום, שכן הם נמצאים תחת אחריותה וישראל כידוע איננה מדינת אפרטהייד.

בפועל, כמובן, זה לא מה שקרה. לישראל לא היה ממש אכפת מהכפר הפלסטיני הקטן, וב-1981 נבנתה בסמוך אליו ההתנחלות כרמל. זו, נטען, יושבת במקום שבו גר פעם נבל הכרמלי (ראו שמואל א’ כה’).

הפלסטינים ישבו שם קודם? אז מה. לצד הפולשים עומדת הממשלה, בדמות המינהל האזרחי. באום אל ח’יר היה טאבון: מבנה של בוץ וקש ששימש את תושבי הכפר לאפיית לחם. כדי לתפקד, הטאבון צריך לפעול כל הזמן. הריח שיצא ממנו לא נשא חן בעיני תושבי כרמל, והם דרשו את הריסתו בטענה שהמבנה בלתי חוקי. תושבי אום אל ח'יר החלו בהליך משפטי והשיגו צו המעכב את הריסת הטאבון.

ההליך המשפטי היה כנראה איטי מדי לטעמם של מתנגדי הטאבון, ובנובמבר 2013 הגיעה קבוצת ישראלים מכיוון כרמל, מלווים כמובן על ידי חיילי צה”ל, בנסיון לכבות את הטאבון. הם לא הצליחו, אבל כמה ימים לאחר מכן הגיע אלמוני בשעת לילה ושפך דלי מים לתוך הטאבון.

ביקרתי שם מספר שבועות לאחר האירוע, ואתם יכולים לראות את הטאבון בעצמכם. לא בדיוק מגדל בבל. מבנה קטן מבוץ וקש. ופה העניין: הטאבון כבר לא שם. המנהל האזרחי – השם המכובס שנתנה ישראל למה שנקרא פעם הממשל הצבאי – הרס אותו משהתקבל אישור משפטי לכך כמה חודשים לאחר שצולם.

המינהל האזרחי לא עצר שם: במהלך שנת 2016, הגיעו נציגיו לאום אל ח’יר ארבע פעמים, והחריבו בסך הכל 16 מבנים. הפשיטה האחרונה נערכה בפברואר, ונהרסו בה שני מבנים. ואף על פי כן, התושבים נאחזים בקרקע בציפורניים, מסיבה פשוטה: אין להם לאן ללכת. אף שהם חיים בשטח C, תחת אחריותה של ממשלה ישראל ואף על פי שהם היו שם לפני הממשלה, היא לא הציעה להם דבר. ראש הממשלה לא הקדיש ולו ישיבה אחת, שלא לדבר על 60% מזמנו, כדי לטפל במצוקתם של 160 בני אדם.

החל מיולי 2016, מדווחים התושבים, חגים רחפנים מעל אום אל ח’יר, שמצלמים כל נסיון לבנות שם משהו. אם מתרחשת בניה, היא נהרסת במהירות. על ההריסות האלה התקשורת הישראלית לא מתעכבת יותר מדי. תתקשו למצוא בה ראיונות עם אנשים שחייהם באמת נהרסים כי מישהו החליט שהוא חושק באדמתם.

אבל, כאמור, אין להם לאן ללכת. אז הם שם. ובכרמל לא רוצים אותם שם. אז מה עושים? אחרי ההריסות, אחרי הפלישות והאיומים, התקיפות והפחד, מגיע שלב הזיהום: השפכים של כרמל פשוט נשפכים על אדמות הילידים.

וזה לא קורה במקרה. זה לא פריט אחד בשורה של פריטים שלא קשורים זה לזה. זה האחרון, עד כה, בתצריף שנבנה לאיטו במשך 30 שנה: תצריף שבו תופסי קרקע ואנשי מנהל מתערבבים זה בזה עד שאי אפשר להפריד ביניהם, תצריף שכאשר יושלם לא ישאיר מאחוריו שריד לישוב שהתקיים כמעט 20 שנים לפני שנבנתה ההתנחלות כרמל. המטרה היא נישול של לא יהודים מאדמתם, וכל טריק כשר. מהבחינה הזו, הסיפור של אום אל ח’יר הוא סיפור הכיבוש הישראלי בגדה בזעיר אנפין.

המקרה הזה קל במיוחד להעלמה, משום שאנשי אום אל ח’יר שונים מאתנו מאד. הם כפריים על סף הנוודות. אתם קוראים את הטקסט הזה על מחשב או סמארטפון, הם צריכים טאבון שמתודלק בגללי בהמות כדי לאכול לחם. כולנו גדלנו אל תוך הנראטיב של הקדמה, שאומר שקיום כזה דרכו להדחק מפני הקיום המערבי. מה שקורה הוא לכאורה פשוט תהליך טבעי. רק שאין בו שום דבר טבעי: כולו פרי החלטות של בני אדם, החלטות שמטרתן לנשל אנשים ספציפיים למען אנשים אחרים. ובסופו של דבר, אם אנחנו אכן מחזיקים ברעיון הרדיקלי כל כך שכל בני האדם שווים בזכויותיהם, אנחנו לא יכולים לתת להטיות התרבותיות שלנו לדרוס את חייהם של 160 איש. וזה אומר שאסור לנו לשתוק.