הרצחת וגם ירשת?

הפרקליטות הצבאית מעלה דרישה מקוממת מאד כדי לאפשר עיון בתיקי ערר: התחייבות שאף אחד לא יגיש תביעה אזרחית כנגד המדינה. כשיד רוחצת יד

בימים האחרונים דן בג”צ בעצלתיים בעתירה שהגשנו, יחד עם המוקד להגנת הפרט, לפני כשנתיים. העתירה עצמה דנה בנוהל לא סביר של מצ”ח ממאי 2010, כלומר לפני יותר משלוש שנים. מה הנוהל? שום דבר רציני. הוא פשוט קובע שאם שקלתם להגיש תביעה אזרחית נגד צה”ל בשל עוולה כלשהי שעשה לכם, או אפילו אם מישהו אחר שקל לעשות את זה, לא תוכלו לערור על החלטת מצ”ח לסגור את תיק החקירה. כלומר, תוכלו להגיש ערר, אבל לא יהיה לכם על מה להסתמך, מה שמרוקן את ההליך מתוכן.

זה נשמע מסובך ומופשט, אז נמחיש. ע’ ומ’, תושבי רמאללה, מוצאים את עצמם במחסום מאויש על ידי חיילים משועממים במיוחד. החיילים מכים את ע’ ומ’, משפילים אותם בפומבי, וגורמים להם נזק כספי ורפואי. המקרה אמנם פיקטיבי, אבל דומים לו מתרחשים לעתים תכופות. בלשון הזהב של נתן אלתרמן,

זה צילום מקרבות החירות, יקירים.
יש עזים עוד יותר, אין זה סוד.
מלחמתנו תובעת ביטוי ושירים…
טוב! יושר לה, אם כן, גם על-זאת!

ויושר לה אם כן על “מקרים עדינים,”
אשר שמם, במקרה, רציחה…”

אלתרמן יכול היה לכתוב את זה ב-1948 ולהיחשב למשורר לאומי. היום “אם תרצו” היו מארגנים הפגנות מול ביתו. אבל נחזור לנושא: ע’ ומ’ הפיקטיביים, המותקפים. ע’, שתמיד היתה לו פינה רכה למטרות אבודות, מחליט להגיש תלונה נגד החיילים. במקביל, ובלי תיאום, מ’, שלא יודע מאיפה ישלם את הכסף לבית החולים על הניתוח שעבר, פונה לעורך דין, שמגיש בשמו “הודעת נזק” – כלומר, מודיע שהוא לא יודע עדיין אם הוא מתכוון להגיש תביעה אזרחית נגד צה”ל, אבל הוא רוצה שיירשם שהוא שומר לעצמו את הזכות הזו, כפי שמחייב אותו החוק החל על "תושבי האזור" לעשות, אם ברצונו לתבוע בעתיד.

על פי הנוהל שקבע מצ”ח במאי 2010, ברגע שמ’ מגיש את הודעת הנזק שלו, שתבשיל או לא תבשיל לתביעה אזרחית, ע’ מאבד אוטומטית את היכולת לקבל את חומר החקירה לערר בעל סיכוי כלשהו על החלטת מצ”ח שהכל היה בסדר באותו יום במחסום. כך כתב סרן גיא קומפורטי, היועץ המשפטי של מצ”ח, במאי 2010, כשהוא מסביר את הנוהל שבו תחלוק מצ”ח את תיקי החקירה הסגורים שלה עם פרקליטיהם של נפגעים או עם נפגעים: “והיה והתיק מצוי בהליך משפטי כלשהו (הקשור לפרקליטות הצבאית או לפרקליטות המדינה) תוצא התייחסות לפונה המעדכנת אותו על כך ועל כך שלא ניתן להעביר כל פרט רלוונטי מן התיק.”

מה קרה פה? מה אומר המשפט הביורוקרטי הזה? הוא אומר שאם יש שמץ של חשש לכך שאדם שנפגע על ידי צה”ל יתבע את המדינה כדי לקבל פיצוי, מצ”ח לא תעביר לו את תיק החקירה בפרשה. לא רק זה: היא לא תעביר לו את התיק גם אם הוא לא הגיש תביעה אזרחית, אלא בסך הכל רוצה שהחייל שהתעלל בו יבוא על עונשו ויישאר שעתיים ביציאה. כלומר, כדי להגן על המדינה מפני האפשרות שהיא תצטרך אשכרה לפצות את האנשים שבהם פגעה, מצ”ח תמנע מהתובעים גישה לחומר הראיות – חומר שהיא האחראית על איסופו (להוציא המקרים המופרכים שבהם היא דורשת מאיתנו לאסוף את החומר עבורה, שבהם נטפל בפוסט אחר.)

מצ”ח והפרקליטות הצבאית אפילו לא מעמידות פנים של שמירה על זכויות הפלסטינים: אם אתה מעז לדרוש את מה שמגיע לך, לא תוכל לקבל את החומר הרלוונטי. אבל פה נכנסת בעיה נוספת, אקוטית יותר: בעיה של פערי זמן.

תביעה אזרחית מתבררת אפילו יותר בעצלתיים מההליכים המשפטיים הרגילים, ויכולות לחלוף שנים ארוכות עד שהיא תסתיים. בכל הזמן הזה, אי אפשר יהיה לערור על ההחלטה לסגור תיק שבו יש חיילים חשודים בהתעללות, ביזה או רצח. מאחר ואי אפשר יהיה לערור על ההחלטות, גם אם הרשלנות החקירתית זועקת השמימה, המשמעות של הגנת המדינה על עצמה מפני תביעות היא שפושעים יחמקו מעונש.

הציניקנים יאמרו שזו בדיוק המטרה: שתי ציפורים באבן אחת. הציניקנים פחות יעמדו על כך שלמרבה הצער, לא נראה שהאפשרות הזו מטרידה יותר מדי את הגוף שמכנה את עצמו “המשטרה הצבאית החוקרת." יש לקוות שבג"צ יהיה מוטרד יותר.