יותר מששמרו התוקפים על השבת, שמרה השבת עליהם (מפני רשויות החוק הישראליות)

הם באו רכובים על סוס, שני אזרחים ישראלים חמושים בנשק חם. אחד מהם ירד מהסוס, שלף סכין יפנית, והבהיר לרועה הצאן הפלסטיני ב' שזו "האדמה שלהם"; וכאילו כדי להוכיח זאת, הוא אמר שיהרוג את הכבשים. שני האזרחים הישראלים החלו לסקול את הכבשים באבנים. את אחת הכבשים הם הרגו במקום, ביידוי של אבן בראשה; העדר החל להתפזר בבהלה, וב’, הרועה, ראה שתיים מהכבשים נופלות ברגלים מרוצצות. אחד התוקפים החל להכות את הכבשים במקל; הוא פגע בעיניים שלהן.

המקום: חירבת תל אל חימה במחוז טובאס, בקעת הירדן. הזמן: 17 בפברואר 2017. המדובר במאהל קטן, כ-250 מטרים מערבית לכביש 90. במקום גרים כ-30 בני אדם, בני משפחת איוב, והם גרים שם משנת 1962. עד החודשים האחרונים, אומרים התושבים, לא היו להם כמעט בעיות, ודאי לא עם מתנחלים – אם כי היו פעולות הריסה חלקיות של הצבא. הם רעו את הצאן שלהם, ומהחלב שלו מגבנים גבינות, שנמכרות בעיירה הסמוכה טובאס. במקום אין תשתיות ואפילו את המים התושבים נאלצים להביא במיכליות מישוב אחר. אבל סך הכל, אומרים התושבים, לא היה רע.

בספטמבר האחרון הכל השתנה. הצבא פשט על המאהל והרס אותו. כמעט במקביל, הוקם במקום מאחז ישראלי חדש. הנסיון מלמד שמאחזים שמוקמים "במקרה" ובלי תיאום עם השלטונות לא שורדים. בינתיים, המאחז הזה עומד על תלו. מותר לחשוד שכאן פועלת השיטה הישנה, שתיארנו בדו"ח "מסלול הנישול": הצבא מאפשר לישראלים להשתלט על שטח, ואז מעלים עין כשהם מפעילים אלימות אידיאולוגית כלפי הפלסטינים, הכל במגמה לשכנע אותם להתייאש ולעזוב.

בין ספטמבר ופברואר השנה התושבים מדווחים שהם הותקפו לא פחות מ-30 פעמים, כמעט תמיד על ידי אזרחים ישראלים חמושים. בכמה מקרים האזרחים הישראלים תפסו כמה מהם, לדברי התושבים; אלו שוחררו רק כשמספר גדול שלהם הגיע לזירה.

נחזור ל-17 בפברואר. האזרחים הישראלים, כפי שתיאר אותם ב’, “לא היו נערים”: הם היו לדבריו כבני 30, חבשו כיפות קטנות, ואחד מהם היה זקן ושיער שחור. אחרי שפגעו בכבשים, שניהם הלכו בכיוון המאחז. ב’ חזר לחירבת תל אל חימה, מבוהל למדי. התושבים התקשרו למת”ק הפלסטיני בטובאס, ובשלב מסוים הגיעו אנשי המת”ק הישראלי למקום.

אחד מאנשי המת”ק, שדיבר ערבית, התלווה אל הפלסטינים למקום התקרית, ושם אמר להם שמאחר והשבת כבר נכנסה, הוא יבוא שוב ביום ראשון. עם זאת, הפלסטינים ראו את התוקפים והצביעו עליהם עוד בזירת האירוע, בנוכחות אנשי המת"ק. הללו נסעו בכיוון המאחז, אבל נמנעו מלהכנס לתוכו. ב’ ושאר התושבים לא שמעו מהם מאז. אם ביצעו אנשי המת"ק פעולות כלשהן, הם לא טרחו לעדכן את המתלוננים.

זו לא הפעם הראשונה שבה אנחנו שומעים על כך ששבת הפכה למועד האהוב לפרעות מצד מתנחלים. בשבת עצמה, שבו הפלסטינים לרעות, ולמזלם היו איתם גורם מרתיע יותר מרשויות החוק: פעילי תעאיוש. הם היו חמושים במשהו שמפחיד יותר את הבריונים מאשר מתג שוטר: מצלמה. האזרחים הישראלים ניסו לגרש את הפלסטינים, איימו עליהם, אבל פעילי תעאיוש התייצבו מולם והפעם זה נגמר "רק" באיומים – “אם תגיעו מחר למרעה אני יורה בכם ובצאן שלכם”.

ב’ החליט בסופו של דבר שלא להגיש תלונה לרשויות הישראליות. הוא ראה, הרי, את היעילות שלהן בפעולה גם כאשר הצביע על האנשים שתקפו אותו.