איך המדינה מתחמקת מחובתה להעמיד לדין עברייני בנייה ישראלים בגדה המערבית

באוגוסט 2009 גילו תושבי כפר עקב, כפר פלסטיני הסמוך לרמאללה, כי 12 מבנים בלתי חוקיים נבנים על אדמותיהם הסמוכות להתנחלות כוכב יעקב. התושבים עתרו בדחיפות לבג”ץ באמצעות יש דין, בדרישה לעצור את הבנייה, ובית המשפט התבקש להוציא צו שיורה על הפסקה מיידית של הבנייה. מה שקרה אחר כך מגלם בזעיר אנפין את התנהלות גורמי אכיפת החוק בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

המנהל האזרחי הוציא צווי הפסקת עבודה כבר ב-4 באוגוסט, וב-16 באוגוסט הוצא שטח צבאי סגור, שמונע את כניסתם של אזרחים ישראלים לאזור. המדינה הודיעה על כך לבית המשפט בשני בספטמבר. אלא שיום קודם לכן, בראשון בספטמבר, הודיעה המועצה האזורית מטה בנימין לבג"ץ כי כל המבנים מאוכלסים על ידי עולים חדשים ומחוברים לתשתיות. מדיניות האכיפה של ישראל אוסרת על מימוש אוטומטי של צווי הריסה ביחס למבני מגורים אם הם כבר מאוכלסים.
בהתאם לאמור בתגובה של המועצה האזורית מטה בנימין, אסרו השופטים על בנייה נוספת ועל חיבור המבנים לתשתיות נוספות, משום שהניחו שאף אחד לא יעז לשקר לבג”ץ. הם טעו.

איך אנחנו יודעים? כי המשטרה נאלצה לפתוח בחקירה בחשד להפרת הצווים של המנהל האזרחי. לאחר שהיא סגרה את התיק, דרשנו את חומר החקירה. במשרדנו עובדים לא מעט אנשים שראו פחות או יותר כל תרגיל מסריח בספר. אבל הפעם אפילו הלסתות שלהם נשמטו.

בדיקה פשוטה של חומר הראיות הראתה ששניים מהדיירים – עולים חדשים – הגיעו לישראל רק ב-10 בספטמבר. כלומר, למעלה מחודש לאחר שהוצאו צווי הפסקת עבודה, שלושה שבועות לאחר שהוצאו צווי איסור הכניסה ושבוע לאחר שבג"ץ הוציא צו ביניים שאסר על המשך הבנייה או חיבור לתשתיות. אה, כן, גם שבוע וחצי לאחר שהמועצה אמרה לבית המשפט שהבתים מאוכלסים. ולמען הסר ספק, החוזה עם הדיירים נחתם ביום הכניסה לדירות – תשעה ימים אחרי שהמועצה האזורית הגישה תצהיר שכלל פרטים לא נכונים במובהק לבג”ץ. דייר אחר, גם הוא עולה חדש, הגיע לישראל ב-26 באוגוסט, כלומר עשרה ימים אחרי הוצאת צו הסגירה.

הבתים הללו, בקצרה, אוכלסו בניגוד לצווים. כל ההתנהלות הזו די בה כדי לארגן כתב אישום נגד הגורמים המעורבים בהפרת הצווים ובתצהיר שקר לבית המשפט. אנחנו הגשנו ערר על סגירת התיק הפלילי. הפרקליטות שבה וסגרה את תיק החקירה. ומה גילינו כשעברנו שוב על חומר החקירה? שהמשטרה אפילו לא טרחה לחקור את האדריכל שחתום על התצהיר השגוי לבג"ץ, שבו הוצהר שהמבנים מאוכלסים. היא לא תפסה מסמכים במטה הישוב או מטה מועצת בנימין, והיא לא חקרה איש ביחס לשאלה של שידול עולים חדשים להכנס למבנים בניגוד לצו.

כלומר, הפרקליטות – הגוף שאמון על אכיפת החוק בישראל – החליטה שעבירה, לכאורה, של תצהיר שקר לבית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ היא לא משהו שצריך להטריד אותה יותר מדי, וסגרה את התיק בחוסר ראיות על אף שלא נעשה נסיון ראוי למצוא ראיות. המסר שלה הובן היטב.

לאחרונה הוצאנו נייר עמדה חדש, “החטא בלי עונשו” שמו, שמתעד את ההתרשלות הסדרתית של גורמי אכיפת החוק – מהמשטרה, דרך הפרקליטות וכלה בבתי המשפט – באכיפת החוק כלפי עברייני בנייה ישראלים בגדה המערבית. המקרה של כפר עקב הוא אחד מסדרה של מקרים שנסקרים בנייר העמדה, והוא אולי הפשוט והמקומם שבהם, אבל לא חסרים מקרים מקוממים אחרים.

חשוב לציין: אנחנו עוסקים פה לא בפן המנהלי של הדברים – הדרישה לאכיפת החוק ביחס לצווי הריסה שהוצאו למבנים בלתי חוקיים – אלא בפן הפלילי שלהם. בנייה בלתי חוקית היא עבירה פלילית, על אחת כמה וכמה כשמדובר בפלישה לאדמתו של אחר. התעלמות מצווים שיפוטיים מחייבים ומתן תצהירי שקר לבתי משפט הם עבירות פליליות. משנודע למשטרה על עבירה, היא מחויבת לחקור אותה. הבעיה היא שרוח המפקד ברורה לכולם, וכולם יודעים שאין שום שכר לחקירה שכזו.

המשמעות ברורה: העבריינים – לא פעם מדובר בראשי רשויות ונושאי תפקידים ציבוריים – יודעים שלא יקרה להם דבר. שהמשטרה לא תחקור, שהפרקליטות לא תעמיד לדין, שהשופטים שיידרשו לעתירה נגד החלטת הפרקליטות ייאנחו, יאמרו שזה לא יעלה על הדעת ויסגרו את התיק בנו נו נו. במילה אחת, יש לעבריינים חסינות.

צריך להתעכב על חשיבותה של הפרקליטות בתהליך. היא זו שאמורה לפקח על עבודת המשטרה, היא זו שאמורה לזרז אותה כשצריך, היא זו שאמורה לדרוש ממנה השלמות חקירה כשהיא מתרשלת. והיא שצריכה לקחת את העבריינים לבית המשפט, להציג את הפשע בצורה החדה ביותר שבאפשר, ולדרוש עונש מרתיע. מבחינה משפטית, מאחורי המילה הגדולה “המדינה”, כאותו מתחזה לקוסם מארץ עוץ, ניצבת הפרקליטות. והיא מועלת בעקביות בחובתה.

יש להקדיש כמה מילים גם לעומד בראש המערכת, היועץ המשפטי לממשלה. בתיק אחר שמתואר בנייר העמדה, תיק המתקן לטיהור שפכים בעפרה, החליט היועמ"ש וינשטיין – לאחר שמסמס את ההחלטה במשך שנה וחצי מעבר לזמן החקירה – שלא להגיש כתבי אישום כנגד שני ראשי מועצת בנימין דאז, משום שכתבי אישום כאלה יהיו תקדימיים. ההחלטה הזו היא מכונת תנועה מתמדת של הפרת חוק: כל עבריין יוכל לטעון שאסור לאכוף עליו את החוק, כי זה יהיה תקדימי.

וזה לא המצב בישראל. משיחה עם עורך דין מומחה לתחום התכנון והבנייה העלתה כי בישראל עצמה, כל מי שיבנה ולו מרפסת שלא כחוק יחטוף כתב אישום, ואם לא יקיים את פסק הדין ימצא עצמו מול כתב אישום על הפרת צו שיפוטי. גם אם לא מממשים את צווי ההריסה, עדיין מרשיעים את העבריינים וקונסים אותם בקנס משמעותי. בצידו השני של הקו הירוק אפשר לבנות בניינים שלמים, בנסיבות חמורות משמעותית (הקרקע איננה של עבריין הבנייה) ואף על פי כן, באדיבות הפרקליטות, דבר לא נעשה.

“החטא בלי עונשו” מתאר מעגל שוטה:


ישראלים בונים באופן בלתי חוקי, המנהל האזרחי מוציא צווים אבל לא אוכף אותם, המשטרה נאלצת לעתים לפתוח בחקירה, גם היא וגם הפרקליטות גוררות רגליים, ואחר כך הפרקליטות נמנעת מהגשת כתבי אישום ודוחה עררים, תוך הגנה בבתי המשפט – שאלמלא הכרנוה, היינו מכנים פרדוקסלית – על העבריינים.

בעיה נוספת היא שהמעגל הזה פועל היטב גם בכיוון ההפוך: מאחר והפרקליטות דוחה עררים ומגינה על העבריינים, השוטרים יודעים שאין טעם לחקור ושאין סיבה להזדרז בחקירה; ומאחר והם לא חוקרים, והפרקליטות לא מגישה כתבי אישום, יודע פקח המנהל האזרחי שאין טעם להתעקש על צווים; ויודע העבריין ששום דבר לא יקרה לו.

ושבירת שני המעגלים השוטים האלה עדיין בידינו.