המפקח קלוזו, גרסת מצ”ח

איך נראית חקירת הרג של פלסטיני על ידי מצ”ח: ארבע שנים של ברבור

ביום שישי, ה-16 בינואר 2009, נערכו הפגנות סוערות ברחבי הגדה המערבית. הימים ימי “עופרת יצוקה.” התקשורת הישראלית לא מדווחת על ההרוגים האזרחים הרבים מירי צה”ל ברצועת עזה, אבל כלי התקשורת הערבים מדווחים בהרחבה. על חקירת מצ”ח כושלת בקשר לירי שבוצע בהפגנה בבילעין באותו התאריך כתבנו כאן. באותו היום, בהפגנה בחברון, ירה לובש מדים ישראלי כלשהו, ככל הנראה קלע של צה”ל, קליע אחד במוצעב בדואן אסחאק דענע, בן 17, והרג אותו. מי היה היורה, לעולם לא נדע; האם הירי היה מוצדק, אין לדעת; והסיבה לכך היא, כמו תמיד, החקירה הרשלנית עד כדי שערוריה של מצ”ח.

כדי לעמוד על עומק הרשלנות של מצ”ח, נתאר את המתרחש על פי סדר כרונולוגי, כפי שהוא עולה מהתיקים של עורכת הדין שלנו, אמילי שפר עומר-מן, בסיועה הנמרץ של עו"ד אסנת ברתור.

3.3.09 – יש דין פונה למצ"ח ירושלים כדי למסור הודעה, שם נאמר לנו למסור את ההודעה למצ"ח באר שבע, מהלך שמתבצע באותו היום.

18.5.09 – אביו של המנוח, נאצר בדואן דענע, מוסר עדות על האירוע במת”ק חברון. הוא מתלונן על כך שהרשויות נזקקו לזמן רב כדי להגיע אליו. את מות בנו הוא מתאר כרצח. הוא מוסר לחוקר את הפריטים הבאים:

א. דו”ח רפואי מבית החולים אהלי בחברון, המתאר את נסיבות המוות (קליע אחד בראש)

ב. תעודת פטירה

ג. שמונה תמונות סטילס של המנוח בזמן ההפגנה, לאחר פציעתו ובבית החולים.

ד. תמונה שמראה שני שוטרי מג”ב מכוונים נשק כלפי ההפגנה.

25.10.09 – יותר מחמישה חודשים אחרי עדותו של נאצר בדואן דענע ויותר מתשעה חודשים אחרי האירוע, עורכת מצ”ח את פעולת החקירה הראשונה שלאחר גביית עדות המתלונן. היא חוקרת באזהרה את מפקד אחת הפלוגות של מג”ב שהשתתפו בפיזור ההפגנה. המ”פ אומר שהוא הקפיד על כך שהכוחות שלו לא יבצעו ירי חי; שהוא לא מזהה את השוטרים שבתמונה שמסר דענע, ושאפשר שהתמונה צולמה בעצם בכל הפגנה בחברון; ושהוא שמע ירי חי מכיוון האזור שבו פעלו כוחות צה”ל.

24.11.09 – חודש לאחר מכן ויותר מעשרה חודשים מאז מותו של המנוח, עורכת מצ”ח את פעולת החקירה השניה שלה. היא חוקרת באזהרה מ”פ מג”ב שני. הוא מזהה את שני השוטרים שבתמונה ומאשר שהם מאנשיו, אומר שעל פי צבע המחסניות, הקליעים שלהם הם קליעי גומי – ואומר שהוא שמע ירי חי מכיוון כוח צה”ל.

יש לציין ששני קציני מג”ב הדגישו שהשימוש בירי חי על ידי צה”ל נובע מכך שחיילי צה”ל נטולים את המיומנות הנדרשת בשימוש באמצעים לפיזור הפגנות. המ”פ השני השתבח בכך שמג”ב מעולם לא ירו ירי חי בעת הפגנה בחברון.

18.2.2010 – שלושה חודשים אחרי פעולת החקירה האחרונה ויותר משנה אחרי ההרג, מעלעלים חוקרי מצ”ח ביומני המבצעים של החטיבה המרחבית יהודה. שם הם מוצאים דיווחים ראשוניים על ההרג, אך עם זאת לא מצוין ביומנים איזו יחידה היתה מעורבת.

22.2.10 – ארבעה ימים לאחר מכן, ויותר משנה וחודש אחרי ההרג, מצליחה מצ”ח לאתר את הגדוד של צה”ל שפעל במקום: גדוד 96 (קציני מג”ב חשבו שמדובר היה בגדוד 94.) הללויה! מצ”ח, מעודדת מההצלחה, מחליטה להכות בברזל בעודו קפוא ויוצאת להפסקה מתודית של כמעט שמונה חודשים.

10.10.10 – מצ”ח שבה לעלעל בדו”ח הבוקר של חטמ”ר יהודה, ומוצאת בו דיווח – ממקור עיתונאי – שפלסטיני נהרג מאש חיה.

28.11.10  –כחודש וחצי אחרי פעולת החקירה האחרונה, ויותר משנה ועשרה חודשים אחרי ההרג, מצ”ח חוקרת באזהרה ממ”פ בגדוד 96. הוא אומר שהחיילים שלו בוודאי לא ירו ירי חי, שכן לא היתה סיבה לכך, והוא – בניגוד לקציני מג”ב שעדותם נגבתה – אפילו לא שמע ירי חי. כאן יוצאת מצ”ח לשנ”צ של חודשיים.

16.1.11 – שנתיים בדיוק לאחר הריגתו של דענע, שבים חוקרי מצ”ח לעלעל בניחותא בדו”ח הבוקר של גדוד 96. הם לא מוצאים שם שום דבר חדש, ומנהלים שיחת טלפון עם ברק, הקשר של המ”פ שנחקר בסוף נובמבר 2010. ברק מסכים למסור עדות יומיים לאחר מכן, ב-18 בינואר.

הוא לא מגיע. את השנה (!) שלאחר מכן, מעביר החוקר של מצ”ח בנסיונות – לא בהולים מדי – לתפוס את ברק בטלפון. קאט!

נבהיר שוב את מה שקרה כאן: מצ”ח חקרה מ”פ אחד, בנובמבר 2010, ואחר כך ניסתה לחקור פקוד שלו – ונתנה ליותר משנה לחלוף ללא כל פעולות חקירה אחרות. לקצין ההוא היו פקודים אחרים; הוא אמר שהוא היה במקום כשאיתו היו שמונה או תשעה חיילים. מצ”ח לא עשתה שום נסיון לברר מי הם היו. היא לא ניסתה לגבות עדות מקצינים אחרים בפלוגה שלו. החוקר שלה פשוט הרים כמה טלפונים לברק. שנה שלמה חלפה בחקירת מותו של קטין מירי חי, ומצ”ח לא עשתה כלום. זה צריך להבהיר לנו באיזו מידה של רצינות היא לוקחת את תפקידה.

10.1.12 – כמעט שלוש שנים מאז הירי, ושנה לאחר שיחת הטלפון הראשונה ביניהם, מצליחה מצ”ח לחקור את ברק באזהרה. יש לציין שמאחר והאירוע התרחש לפני שלוש שנים, ומאחר ואפשר להעמיד לדין חייל רק עד שנה לאחר שחרורו, הסבירות שלמצ”ח יש בכלל יכולת להעמיד לדין את ברק, אלא במקרים חריגים למדי, נמוכה. כלומר, בהנחה שהוא היה חשוד, היתה לו א. שנה לארגן את הסיפור שלו וב. ידיעה ברורה למדי שהוא לא ממש בסכנה. ברק אומר לחוקרים שהוא משוכנע שאף אחד לא ירה ירי חי, ושבמחסניות של הכוח היו רק אמצעים לפיזור הפגנות.

20.3.12 – חודשיים לאחר החקירה של ברק, מצ”ח שבה אל המ”פ שלו. זה אומר שמאחר וחלפו יותר משלוש שנים, ומאחר ולא בדיוק מדובר בקרב על גבעת התחמושת, הוא לא זוכר איזה נשק נשאו אנשיו.

ואני מאמין לו. גם אני לא הייתי זוכר.

17.4.12 – מצ”ח עורכת מה שהיא מכנה “השלמת חקירה” ושנשמע יותר כמו סיבוב סביב הזנב של עצמה, ומנסה לברר עם סגן נעמה, קמב”צית בחטמ”ר יהודה, האם היא יכולה לברר מי העיתונאי שדיווח ב-16 בינואר 2009 שדענע נפצע. שלא במפתיע, נעמה עונה בשלילה. אתם הייתם זוכרים שיחת טלפון מלפני שלוש שנים?

30.4.12 – שבועיים בלבד לאחר מכן, פלא של זריזות בהתחשב באיטיות עד כה, פונה מצ”ח – זו המשטרה הצבאית החוקרת, כן? – לבצלם ומבקשת ממנה את המסמכים הרפואיים שמעידים על מותו של דענע. החוקר המאוכזב כותב שבצלם לא חזרו אליו.

רגע, מה?

כזכור, ב-18.5.09, כלומר כמעט שלוש שנים קודם לכן, מסר אביו של דענע את המסמכים האלה לחוקר במת"ק חברון. או שמצ”ח לא היתה מודעת לכך, או שהיא הצליחה לאבד את המסמכים. שזה, צריך להודות, כבר לא מפתיע.

באותו היום, עושה החוקר של מצ”ח שתי שיחות טלפון. האחת היא לקצין האג”מ של גדוד 96, ובו הוא מבקש פרטים נוספים על התקרית. אין כאלה. השניה היא למת”ק חברון – אתם זוכרים, הגוף שקיבל את המסמכים הרפואיים – בנסיון לברר האם היו שוטרים פלסטיניים במקום בזמן התקרית והאם הם ירו ירי חי.

שזה מעניין, כי בידי מצ”ח יש שתי עדויות של אנשי מג”ב שאומרים שהם שמעו ירי חי מהכיוון בו החיו חיילי צה"ל. והם לא טרחו לחקור את גדוד 96 כנדרש. זה נשמע כמו נסיון נואש להפיל את התיק על מישהו אחר.

6.5.12 – מצ”ח מתלוננת במזכרים פנימיים שהיא לא מצליחה למצוא את המסמכים הרפואיים שהועברו לה ב-18.5.09, שלוש שנים קודם לכן.

24.6.13 – יותר משנה לאחר מכן, ויותר מארבע שנים אחרי ההרג של מוצעב בדואן אסחאק דענע בן ה-17, סוגרת הפרקליטות הצבאית את התיק. אין ראיות, היא אומרת. וואלה.

נסכם: שני קציני מג”ב אמרו שהם שמעו ירי מכיוון כוח צה”ל; הקצין היחיד של צה”ל שמצ”ח טרחה לחקור, אמר שלא היה ירי חי ושלא היתה כל סיבה לירי חי; ובסוף החקירה, יש לנו גופה של בן 17 עם כדור בראש. לא ברגליים, בראש. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהפרקליטות הצבאית תאמר לכם חגיגית שצה”ל יודע לחקור את עצמו. ככה נראית החקירה שלו, אם אפשר לקרוא לבזיון הזה חקירה.