היה כסף ואיננו עוד

במהלך מבצע “שובו אחים” ביצעו חיילי צה”ל שורה של מקרי ביזה. הנה עוד אחד מהם 

אחד הדברים שצה”ל לא מרבה לדבר עליהם הוא ביזה. בימיו המוקדמים של הצבא, ביזה היתה עבירה חמורה: בן גוריון הדיח קצין מוערך, אורי בן ארי, אחרי מלחמת סיני, לאחר שנהגו של האחרון – לא הוא עצמו – נתפס בביזת שק סוכר. לפחות במקרה אחד אחר באותה המלחמה, איים קצין – אריה בירו – לירות בקצין אחר, כשתפס אותו בוזז שלל מצרי. נחום ברנע תיעד בשעתו איך מ”פ צנחנים במלחמת לבנון הראשונה הורה לחייליו למסור לידיו את כל השלל שבידיהם, או שיעניש אותם קשות – ואחר כך שרף את השלל לעיניהם.

אבל זה היה פעם, כשצה"ל עוד נלחם בצבאות סדירים, לא באוכלוסיה כבושה. בשנות הכיבוש היו לא מעט דיווחים על ביזה, והמבצע הגדול האחרון של צה”ל בגדה, “שובו אחים,” סיפק שורה של דיווחים כאלה. דיווחנו לפני מספר ימים על חשד ביזה בעקרבא; הנה סיפור מתקוע.

בעיירה תקוע, שנמצאת דרומית-מזרחית לבית לחם, חי מוראד עאיש חמדאן אלבדן. הוא גובה מסים של העיריה. בסוף חודש יוני, בשעת בוקר מוקדמת, התעורר אלבדן משנתו לאחר הקשות נמרצות בדלת. בפתח עמדו מספר גדול של חיילים, כמו גם מספר שוטרים שלא לבשו מדים, אבל חבשו כובעי משטרה.

החיילים הורו לאלבדן לרכז את בני המשפחה, ביניהם שלושה ילדים, בחדר אחד, ואחר כך החלו לגרום נזק נרחב לבית. הם ערכו חיפוש ברוטאלי, שהפחיד את ילדיו של אלבדן, תוך שהם שוברים רהיטים, מרסקים ארונות, פורצים דלתות. הח”מ ראה פעם, בשירותו הסדיר, איך חייל מרסק בקת נשק שולחן זכוכית שקוף, ואומר אחר כך בחיוך שהוא עשה בו חיפוש. כזה חיפוש נערך בביתו של אלבדן. חיפוש ללא צו, כמובן, חיפוש ללא תיעוד של החיפוש, “חיפוש” שהוא סוג של הטלת אימה, או, בלעז, טרור.

אבל לא זה הסיפור. יש יותר מדי סיפורים דומים ואלבדן אפילו לא התלונן על ההרס. במהלך החיפוש, נדרש אלבדן להציב את כל הכסף שברשותו במרכז הסלון. היו שם 4,800 ש”ח, 3,000 מהם כספי מסים שאלבדן גבה בתוקף עבודתו (יש בידיו את הקבלות שנתן לתושבי הכפר על הכספים שגבה מהם) אבל טרם העביר לעיריה, 1,800 מהם מכספו שלו. אחד האנשים שחבשו כובע משטרה לקח את הכסף, אבל סירב בכל תוקף לתת לאלבדן קבלה – דבר שהוא מחויב לעשות על פי חוק בעת החרמה. לטענת בעל הכובע, לא היה לו את הטופס הרלוונטי. אלבדן ביקש ממנו לתת לו קבלה בכתב יד; בעל הכובע סירב, ואמר לאלבדן ללכת למת”ק עציון.

כאן צריך להבהיר את ההבדל בין החרמה ובין ביזה. החרמה היא פעולה חוקית, אבל היא חייבת להיות מלווה במסמך שמעיד על כך ושמתעד את העובדה שהרשויות השתלטו על רכוש. בבטאון הרשמי של צה"ל, במחנה, נכתב בימים האחרונים שצה"ל החרים כ-1.2 מיליוני שקלים במהלך מבצע "שובו אחים."

אבל לקיחה של רכוש ללא תיעוד איננה החרמה. אין כל תיעוד של הרכוש המוחרם ובפועל, אין דרך לדעת שהוא הגיע לידי הרשויות ולא לידי האדם שתפס את הרכוש. העובדה שבעל כובע המצחיה סירב למסור קבלה, או כל מסמך אחר, מעלה חשד כבד שמה שהתרחש פה לא היה החרמה אלא ביזה.

חשד זה מתחזק בעקבות המשך האירועים. אלבדן הלך לתחנת המשטרה, שם אמרו לו שהם לא מכירים את הנושא, שאין אצלם שום תיעוד של המקרה , ושלחו אותו למת”ק עציון. שם צחק לו שוטר בפנים ושלח אותו חזרה למשטרה.

בינתיים, 4,800 ש”ח – 3,000 מהם, כזכור, של תושבי תקוע, שהופקדו בנאמנות אצל אלבדן – נעלמו. החשד הסביר הוא שמדובר בביזה.

הישראלים התרגלו להגן פחות או יותר על כל דבר שכוחות הכיבוש שלהם מבצעים. הם יכולים, ולעתים אף עושים זאת, להגן על ירי בילדים לא חמושים, כי לך תדע “מה הם עשו קודם.” לביזה אין שום תירוץ מבצעי. הבוזז לא מגן על מדינת ישראל, הוא משחית אותה.

כלי התקשורת הישראלים נמנעו מלדווח על מקרי הביזה במהלך המבצע, אף שהם היו ידועים ללא מעט אנשים. זה, כאמור, משהו שאי אפשר לתרץ. את מה שאי אפשר לתרץ, מטאטאים מתחת לשטיח. אם אתם חושבים שהביזה של כוחות הבטחון היא משהו שיש לדון בו, שיש להוקיע אותו לעין השמש, קדמו את הפוסט הזה.