הטרנספר שאין נוקבים בשמו

כפי שממחיש הדו"ח שלנו, שמשתמש בעדי עד כמקרה מבחן, התוצאה של בניית המאחזים היא ביצוע טרנספר שקט, והמהלך הזה מצליח

פרסמנו  ביום ה' את אחד הדו"חות היותר רחבי-יריעה שלנו, "מסלול הנישול", שעוסק במאחז הבלתי חוקי עדי עד, שיושב בין ארבע כפרים פלסטיניים ומלסטם את אדמותיהם. ניתן לקרוא את הדו"ח כאן. המידע מצביע על התופעה שמתרחשת בשקט בעשור האחרון: נישול הפלסטינים מאדמותיהם, עליית היאוש בקרבם, ונטישת הכפרים שלהם. במילים אחרות, טרנספר שקט שיאפשר את הסיפוח של שטחי C לישראל. הסיפוח כבר מתרחש בפועל: לאחרונה התקבל במשרדנו מכתב שמרמז על כך שהממשלה מתכוונת להכשיר את המאחז דרך אבות, באמצעות הפיכת האדמות הפלסטיניות שעליהן הוקם לאדמות מדינה.

יש דין תיעד 96 עבירות פליליות שביצעו אזרחים ישראלים סביב המאחז, שבו יושבות 26 משפחות. המספר ייראה מרשים יותר, כשתזכרו שאלה רק העבירות שהצלחנו לתעד – יש דין קיימת רק מאז 2005, עדי עד מאז 1998, והיכולת שלנו לחקור אירועים שהתרחשו קודם ל-2005 מוגבלת מאד – ויש הרבה, הרבה עבירות שלא תועדו. בין העבירות שבכל זאת ניתן לעקוב אחריהן, ניתן למנות 21 עבירות של אלימות כלפי פלסטינים, 47 עבירות רכוש,  ו-28 עבירות של השתלטות על קרקע. משטרת ישראל סגרה כמעט את כל התיקים, כשב-92% מהמקרים הסיבה לכך היא כשלונם של החוקרים לעשות את העבודה שעבורה משלמים להם.

מאז 1999, מתקשה ישראל להקים התנחלויות, עקב שורה של התחייבויות בינלאומיות; הממשלה החליטה ב-2005 על המנעות מבניית התנחלויות חדשות. התוצאה היא הפרטה של התהליך: פעולה שקשה להגדיר אותה אלא כקנוניה בין הממשלה ובין המתנחלים, שבה האחרונים יוצאים לפעולה פרטיזנית-לכאורה של התנחלות, בעוד הממשלה – אף שהיא מגדירה את הפעולה כבלתי חוקית – ממהרת לספק לפורעי החוק הגנה של חיילי צה"ל, כמו גם את כל התשתיות שהמתנחלים זקוקים להן. דו"ח ששון, שעוד כשנה ימלא לו עשור, כתב מילים חריפות בנושא: "נראה על כן כי הפרת החוק הפכה ממוסדת ומוסדית. אין לנו עניין עם עבריין או קבוצת עבריינים הפועלים בניגוד לחוק. התמונה הנגלית לעין היא הפרת חוק בוטה על ידי רשויות מדינה מסוימות, רשויות ציבוריות, מועצות אזוריות באיו"ש ומתנחלים, הכל תוך הצגת מראית עין כאילו יש כאן מערכת מוסדית מוסדרת הפועלת כחוק."

כמעט כל המאחזים הוקמו – באופן מלא או חלקי –  על אדמות פלסטיניות פרטיות, וכל מאחז כזה גורר איתו שורה של מעגלי פגיעה. המעגל הראשון הוא אדמות המאחז עצמו, שכמובן אסורות לכניסה לפלסטינים. רוב המאחזים, כאמור, יושבים לפחות חלקית על אדמות פרטיות. מניעת הגישה אליהן היא פגיעה חמורה ביכולתם של הפלסטינים להתפרנס, והמעגלים האלה נוטים להתרחב מאד. כשהוקם עדי עד, ב-1998, היו בו חמש משפחות והמאחז תפס שטח של כ-15,554 מ"ר. ב-2002, שטח המאחז כבר התרחב לכ-140,902 מ"ר; ב-2003, ל-442,250 מ"ר (ו-37 מבנים, כולם בנויים במרחק גדול זה מזה); וב-2010, השטח צמח ל-465,321 מ"ר, כלומר פי 30 מגודלו המקורי – ובו חיות בכיף 26 משפחות.

המעגל השני הוא פרימטר האבטחה של המאחז, שגם הוא אסור בכניסה לפלסטינים. המעגל השלישי הוא אדמות סמוכות לפרימטר האבטחה, שאליהן יכולים הפלסטינים להכנס רק לעתים נדירות, ורק באמצעות תיאום עם הרשויות – אותן הרשויות, נזכיר, שעליהן כתבה ששון שהפכו את "הפרת החוק לממוסדת וממסדית." בדרך כלל, הגישה הזו מוגבלת לימים או שבועות ספורים בשנה, כשצה"ל – שהוא לכל דבר ועניין משת"פ של העבריינים – נוקט במהלך שהדעת איננה סובלת: הוא מודיע לתושבים על כך ששטח מוכרז כשטח צבאי סגור בפניהם – לא בפני המתנחלים, כמובן – בעל פה, ולא בכתב. הכל על פי שרירות המפקד הצבאי בשטח, ללא כל יכולת לערער על כך. לך תגיד לבית המשפט "סרן דני אסר עלי", כשאין שום תיעוד לכך. דובר צה"ל נאלץ להודות שלא נמצא תיעוד של הצווים הללו.

המעגל הרביעי הוא הבוער מכולם: מה שנותר מהשטחים החקלאיים של הישובים הפלסטיניים שהרשויות עוד לא הצליחו לגזול לגמרי. התושבים שלהם סובלים דרך קבע מהתקפות של מתנחלים, בעיקר במה שנותר מהשטחים החקלאיים שלהם. ההתקפות האלה כוללות נסיונות הצתה של בתי התושבים, גניבה של רכושם, תקיפה של בעלי חיים ובני אדם, ולעתים גם הרעלה של בעלי חיים. חלק ניכר מההתקפות הללו מתבצעות בחסות צה"ל, כשהחיילים מונעים מהפלסטינים להגן על עצמם או משתתפים אקטיבית בהתקפה, בניגוד למשפט הבינלאומי שקובע כי על הכוח הכובש להגן על האוכלוסיה הנכבשת. אחר כך מגיע מנגנון אי אכיפת החוק של המשטרה וסוגר את המעגל: לפלסטיני אין מה לצפות לצדק, רק לעוול, מכוחות הכיבוש.

התוצאה הצפויה לא איחרה לבוא: תושבי הכפרים הסמוכים לעדי עד – ג'אלוד, אל מוע'ייר, קריות ותורמוסעיא – הבינו שהפרנסה שלהם, שנשענת על חקלאות וככזו רעועה תמיד, יציבה כעת פחות מאי פעם. צעירי הכפרים החלו נוטשים. קריות ננטש ברובו המכריע; 6,000 תושבים עזבו אותו, ונותרו בו כ-2,800 בלבד. כ-400 מתוך אלף תושבי ג'אלוד כבר עזבו. לגבי שני הכפרים האחרים אין נתונים ברורים על מספר העוזבים, אך בתורמוסעיא מדווחים על מספר ניכר של תושבים שעזבו לארצות זרות – ושהסיוע הכלכלי שהם שולחים מהווה את מקור ההכנסה העיקרי של הכפר.

כל זה נעשה בשמכם ובכספכם, אבל כשהממשלה וזרוע הביצוע שלה, בריוני המאחזים, מקפידים שלא תדעו על כך. אי הידיעה, שבחלקה היא החלטה של כלי התקשורת, היא שמאפשרת את הנישול, היא שמונעת את הצעקה הציבורית על כך שהופכים כל אחד מאיתנו למי שגוזל את עמלם של אנשים קשי יום.