החלטורה של חיילי צה"ל

תושבות הכפר אום אל-ח'יר ביום בו כובה הטאבון על-ידי מתנחלים מכרמל. צילום: תעאיוש

יש כפר קטן בשם אום אל ח'יר שבמחוז חברון, שסובל מקיומה של התנחלות בשם כרמל, שהוקמה באזור לפני כ-30 שנים, בצמוד לבתים הקיצוניים של הכפר. בכפר פועל טאבון, קרי תנור מסורתי: מבנה מבוץ מעורב בקש, שבנוי מעל בור שבו גללי עזים, שאותם מבעירים ובתוך המבנה – בשיטה שבני הכפר אומרים שמופעלת "מאז ימי אברהם אבינו" – אופים את הלחם. כדי שהטאבון יוכל לתפקד, הוא צריך לבעור תמיד.

לרוע המזל, תושביה של ההתנחלות מתלוננים על הריח שנובע מהטאבון. כשהרוח נושבת בכיוון הנכון, היא מזכירה להם שלמרות כל הדיבורים על ארץ אבותינו, הם עדיין חיים במזרח התיכון, בין פלסטינים. אז הם מתנכלים לתנור בעקביות.

אילו כל זה היה קורה בישראל, אז זה היה סכסוך שכנים. היו מוגשות תביעות הדדיות בפני שלל בתי משפט, התקרית היתה נכנסת למיתולוגיה המשפחתית, ובשלב כלשהו גם היתה מתקבלת הכרעה.

אבל זה לא קורה בישראל, זה קורה בשטחים שהיא סיפחה-לא-סיפחה: בשטחים שבהם אין בפועל שלטון חוק וכל דאלים גבר. אי לכך ובהתאם לזאת, בסוף חודש נובמבר, הגיעו אזרחים ישראלים, שהכפריים אומרים כי נראו יוצאים מכרמל, אל הכפר, כשהם מלווים בחיילי צה"ל במטרה לכבות את הטאבון.

קראו את המשפט הזה שוב: חיילי צה"ל, שבעשורים האחרונים תהילתם היא על ליווי ילדי מתנחלים לחוגי מקרמה, פועלים כעת כדי להגן על האזרחים הישראלים מריח רע. מערכת הבטחון מקבלת כעת תקציב של כל הזמנים. אמנם, יותר ממחציתו הולכת על משכורות ופנסיות, אבל עיקר פעילותו של צה"ל ב-25 השנים האחרונות לפחות היא בגדה המערבית.

פעם היה לנו צבא. אתם יודעים, גוף כזה שיודע להלחם מול צבאות אחרים. הפעם האחרונה שבה צה"ל אשכרה התמודד עם צבא זר היתה ב-1982, בלבנון, וההצלחה היתה חלקית מאד. צה"ל לא הצליח להדוף את הצבא הסורי מציר ביירות-דמשק. כשצה"ל חזר על הפלישה ללבנון, ב-2006, התוצאות היו עגומות עוד יותר. הטורים המשוריינים של צה"ל נתקעו ב-1982 בפקק תנועה אדיר, אבל הצליחו להתגבר עליו ולכבוש שורה של ערים לבנוניות. צה"ל של 2006 לא הצליח לפתוח ציר אספקה לאורך חמישה קילומטרים, והחיילים שלו נאלצו לבזוז חנויות כדי לשרוד.

מה קרה ב-24 השנים האלה? המון מקרים שבהם חיילים היו צריכים לשמש כגנון חמוש של מתנחלים, החל מליווי של טיולי "דווקא" בלב כפרים פלסטיניים, עבור בהשתטחות על קברים שעד שלשום לא היו מוכרים לאיש, וכלה בסיוע חמוש לבריונים שרוצים לכבות תנור שהיה שם לפניהם. אבל, עד כמה שהדבר צריך היה להעלות חרון באפם של פטריוטים ישראלים, לא זה לב הסיפור.

חיילי צה"ל – למרבה הצער, הם עדיין לא מודעים לכך – הם הכוח שאמור לשמור על חוק בגדה המערבית ולהגן על תושביה. המפקד הצבאי הוא הניצב בנעלי הריבון. הם לא אמורים לשמש ככוח סיוע של כנופיות. אילו היה צו חוקי שמורה על הריסת הטאבון, ניחא; אז חיילי צה"ל היו אמורים לסייע לגופים הרשמיים – לא לאספסוף! – ביישום צו. אלא שכאן התלוו החיילים לאספסוף של פורעי חוק – וכפי שזה קורה על בסיס יומי כמעט בגדה, זה נראה להם טבעי לגמרי. הם עושים את זה בבורין, הם עושים את זה סמוך ליצהר, כשהם מלווים קבוצת פורעים שחוזרים לבתיהם עייפים אך מרוצים. אף חייל עוד לא הועמד לדין על כך שליווה פורעים יהודים לפשיטה על כפר פלסטיני, אף קריירה של קצין עוד לא נגדעה. וכל זמן שזה לא יקרה, אי ההבנה הבסיסית של הצבא באשר לתפקידו תמשך – ובהתאם, תמשך גם השותפות שלו בפשע.

ובחזרה לטאבון של אום אל ח'יר: האזרחים הישראלים הגיעו עם דליי מים כדי לכבות את התנור, התושבים נזעקו, חייל שלח את רגלו לתוך הטאבון, פרצה מהומה של ממש, והחיילים נסוגו יחד עם האזרחים. אבל הסיפור לא נגמר שם. לסיפורים שלנו אין, ככלל, סוף טוב.

בתחילת חודש דצמבר גילו התושבים שבמהלך הלילה הגיע מישהו למקום ושפך דליי מים לתוך הטאבון, והוציא אותו מכלל פעולה. גשש שהגיע למקום עם המשטרה מצא, לדברי התושבים, עקבות שמובילות לבית בהתנחלות כרמל. אנחנו מייצגים את התושבים בתלונה במשטרה. עכשיו אנחנו ממתינים בכיליון עיניים לראות כיצד היא תמסמס את החקירה. נעדכן.