החייל הטוב והמתנחל הרע

נוטים אצלנו להפריד בין החיילים ה”טובים” ובין המתנחלים ה”רעים”. בפועל, כפי שמדגים המקרה שלפנינו, הם חלק הכרחי מאותה המערכת

לפני כשלושה שבועות, יצא צ., תושב הכפר קוסרא שנמצא תחת התקפות טרור בלתי פוסקות של מתנחלים, למרעה. בעודו מנחה את העזים שלו סמוך למבנה חקלאי של משפחתו שהרסו המתנחלים, הגיעו למקום כלי רכב של כוחותינו המזוינים.

כמה חיילים ירדו מן הרכב, ואחד מהם ניגש אל צ. והעדר שלו, והחל לבעוט בעזים. כשצ. מחה, הוא התחיל לדחוף את צ. ולאיים עליו, בעוד כמה מבחורינו המצוינים מתעדים את הכל בווידאו ונקרעים מצחוק.

אף שצ. עומד על כך שהוא כלל לא היה קרוב למאחז הרלוונטי – אש קודש – החייל איים עליו שאם הוא יראה אותו שוב, הוא ישלם מחיר כבד. ואז השמיע החייל איום מעניין באמת: “אם לא תסתלק תוך עשר דקות, אני אקרא למתנחלים שיטפלו בך.”

וואלה. מעניין.

נהוג לומר במקומותינו שכן, יש עוולות בשטחים, אבל אלו מהן שמתבצעות בזדון לא מתבצעות על ידי חיילים – כל הישראלים הטובים הרי היו חיילים והם ממש לא אוהבים את המראה שמצלמות ומצלמות וידאו מציבות מולם – אלא על ידי מתנחלים. האחרונים מוצגים כמין כוח טבע כזה, מישהו שמפעיל את הדרג המדיני כבובה עם קפיץ, ואין כל כך מה לעשות בקשר אליהם. אבל החיילים לא אשמים. לכל היותר הם מתוסכלים/עייפים/שבוזים/עצבניים/מחק את המיותר ומדי פעם הם מתפוצצים על איזה פלסטיני. חיילים לא אשמים בזדון, רק במחדל. המצב אשם, לא החייל. וכשהמצב אשם, אף אחד לא אשם.

המציאות בשטח שונה משמעותית. המתנחלים לא היו מסוגלים להטיל את הטרור שלהם על סביבתם אלמלא ידעו שיש להם את הגב של הצבא החזק במזרח התיכון, כזה שיכול להפוך כפר פלסטיני לשטח אימון סתם כי בא לו לדכא, כזה שיכול בלי לחשוב על זה יותר מדי להפוך לסתם כנופיה חמושה היטב. בלי הצבא, למתנחלים לא היה קיום.

ולהיפך: בלי המתנחלים, הצבא היה מתקשה להמשיך את האחיזה שלו בגדה. הרבה יותר קל לסגת מבסיס צבאי שכוח אל מאשר מ”ישוב.” לאורך כל תקופת ההתנחלות, הצבא – לכאורה גוף נייטרלי שמקבל את הנחיות הממשלה – היה חלק ממזימת גזל האדמות. אף התנחלות ואף מאחז לא קם בלי שהצבא יתן, לפחות, הסכמה בשתיקה ולעתים קרובות גם מעורבות הרבה יותר רצינית – וכמובן, יציב מיד את אנשיו להגן על המאחז החדש.

המתנחלים והחיילים הם, רוב מוחלט של הזמן, לא שני צדדים יריבים; הם שני צדדים שמשלימים זה את זה. הם השוטר הטוב והשוטר הרע. המתנחלים מנשלים את הפלסטינים מאדמתם, והחיילים מגינים עליהם לכאורה בחוסר ברירה. בנוכחותם בשטח, המתנחלים מאפשרים לצבא להעמיד פנים שיש לו משימה לגיטימית של הגנה – בעוד שתפקידו החוקי של הצבא הוא להגן לא על המתנחלים הפולשים אלא על התושבים הילידים של השטח הכבוש, קרי הפלסטינים. המתנחלים מספקים לצבא מעטה של לגיטימיות ויותר ויותר גם חיילים וקצינים, בעוד שהשכבות הוותיקות של החברה הישראלית נרתעות ממנו, ככל שנחשפת העובדה שמשימתו העיקרית היא הכיבוש.

 גם השימוש במתנחלים כנבוט של החיילים לא חדש: במהלך ההשתוללות של צה”ל בעוורתא לפני כשנתיים וחצי, אחרי הטבח באיתמר, דיווחו מתנחלים שחיילים הסבירו להם איך לעקוף את מחסומי צה”ל כדי שיוכלו להגיע לעוורתא בעצמם ולהתפרע שם, ובמקרה אחד היה גם דיווח על כך ששוטר מג”ב מסר למתנחל אלה וביקש ממנו לפגוע בתושבי עוורתא, ובדיווח שלישי חיילים ביקשו ממתנחלים לפגוע בפלסטינים תושבי עוורתא במקומם, כי להם אסור. והנה הדברים כפי שהם בשטח, הרחק מידיעת הפיקוד: מבחינת החייל הפשוט, המתנחלים הם השוט שבו מאיימים על הפלסטינים. האלימות שלהם מובנת מאליה, והיא כלי להשלטת סדר.