מאות עצי זית נשרפו בכפר ג'אלוד במסגרת מתקפת תג מחיר על הכפר ב-9 באוקטובר 2013

הטרור היומיומי נגד פלסטינים בגדה נשען, לא מעט, על התייאשותם של הפלסטינים ממערכת הצדק הישראלית. מקרה מייצג

עמירה הס כתבה בתחילת השבוע על "הפיגועים השקטים," אלה שהישראלים לא שומעים עליהם: הם מתרחשים על בסיס יומיומי כמעט, והם מכוונים כנגד חקלאות פלסטינית. פעם אחר פעם, עצים של פלסטינים עולים באש או נכרתים. פעם אחר פעם, זה מתרחש בשטח שנמצא באחריות בטחונית ישראלית. פעם אחר פעם, זה קורה במרחק יריקה מהתנחלויות או מאחזים ישראלים, שמוקפים בחיילים, שוטרים, מצלמות אבטחה ומה לא. פעם אחר פעם, האחראים לכך אינם עומדים לדין.

הס דיברה על כך שהפיגועים הם שקטים משום שהתקשורת הישראלית וצה"ל עושים יד אחת כדי לטייח את מה שהוא במקרה הטוב אוזלת יד צבאית משוועת ובמקרה הרע סיוע לטרור החקלאי. אבל יש נקודה נוספת שבגללה האירועים הללו נבלעים ברקע, מעבר לחוסר הרצון של הציבור הישראלי לדעת מה נעשה בשמו ובכספו ומעבר לרצונם של ארגונים למטרת רווח שפעם התהדרו באתוס של חובת הציבור לדעת שלא להרגיז את מי שקונה את הפרסומות שהם עוטפים בטקסט: העובדה שהפלסטינים מתייאשים מלדווח על התקריות. הנה מקרה מייצג.

עבד אל ראזק מחמוד מחמוד עבד אל כארים עמר הוא חקלאי תושב הכפר קדום, שמכיר היטב את הצד האפל של הכיבוש הישראלי. התנכלויות לחלקה שלו, שנמצאת סמוך להתנחלות קדום, מתרחשות כמעט מדי שנה, ערב המסיק. הוא הגיש מספר תלונות למשטרה בעבר, ללא כל תועלת. ב-2008, עמר ראה את הוונדליסטים שהשתוללו בחלקה שלו בעיניו; החוקר אמר לו שזו לא ראיה.

לילה אחד בסוף חודש ספטמבר האחרון ישן עמר בביתו, כשבניו העירו אותו בצעקות: הם יכלו לראות מן הבית את האש והעשן שעולים מן החלקה. הבנים והשכנים הזעיקו את מכבי האש וניסו להציל את מה שניתן. בבוקר אפשר היה לאמוד את הנזק: 27 עצי זית, שעמר אמד את גילם כנע בן 40 ל-45 שנים, נשרפו; ו-70 שתילים נוספים, בני שלוש שנים, נשברו. הוא מעריך שהשבירה אירעה קודם לליל השריפה.

אבל הוא לא יכול לדעת: מאחר והחלקה שלו סמוכה להתנחלות קדומים, הוא לא יכול להגיע אליה אלא פעמיים בשנה, ורק בתיאום עם הצבא. למתנחלים, כמובן, יש אליה גישה חופשית. אפילו אם היה עמר נתקל במתנחלים בזמן שהם מחריבים את השתילים שלו, לא היה דבר לאל ידו: המתנחלים חמושים, אחרי הכל, ומעבר לכך הם יכולים לסמוך על הצבא החזק ביותר במזרח התיכון שיבוא לעזרתם. אם עמר ינסה להגן על רכושו מפניהם, הוא עלול למצוא את עצמו במקרה הטוב במעצר ובמקרה הרע כעוד הרוג מאש כוחותינו, שנסיבות מותו המצערות ייבדקו עד שכולם ישכחו מהמקרה.

לא במקרה, האש פרצה סמוך למסיק: זו דרכם של האחים היקרים להבהיר לעמר ולדומיו שאין טעם שימשיכו להלחם על החלקה. מחבלים אלמונים יצליחו להגיע אליה, שנה אחרי שנה. לא עדיף לוותר על הרכוש המתמעט ועל כאב הלב, ולהגר – כפי שעשו לא מעט, למשל, מתושבי הכפרים הסמוכים למאחז עדי עד?

עמר כבר כמעט ויתר. הוא לא מוכן לבזבז את הזמן הנדרש להגשת תלונה במשטרה. אחרי הכל, שיעור הכשלון שלה בחקירת מקרים של פגיעה בעצים עומד על יותר מ-97%. זה לא צירוף מקרים, זו רוח מפקד. ועמר לא לבד: שוב ושוב אנחנו מקבלים דיווחים מפלסטינים על תקריות כנגדם, כשהם אומרים שהם לא מוכנים להתלונן כי אין טעם, אבל הם רוצים שזה יתפרסם איכשהו. כריתת העצים של עמר לא תופיע בסטטיסטיקות המשטרתיות, ובמידה ניכרת היא תיעלם. היא אירוע שקרה, אבל משטרת המחשבות מרצון של התקשורת הישראלית תאיין אותה.

היכולת שלנו לשרוק מנגינה אחרת מול הסופה של התקשורת הישראלית מוגבלת. במידה רבה היא תלויה בכם. אם חשוב לכם שהנושא הזה לא ייעלם, קדמו את הפוסט.