האקדח מהמערכה הראשונה לא הגיע למערכה השלישית

משטרת ש"י מציגה: כך מחסלים תיק פשוט

הסיפור פשוט למדי: יום אחד במרץ 2008 הגיע לאדמתו מוחמד אחמד שחאדה מוּקַבֵּל, תושב הכפר קריות, והופתע לגלות שהוצבו עליה צינורות מים. אחר כך הוסיפו גם מכלי מים. אחרי נסיון כושל לפתור את הבעיה באמצעות נציג המנהל האזרחי, הגיש מוקבל ביוני אותה שנה תלונה במשטרת ש"י. בהודעה שמסר לחוקר המשטרה, אמר מוקבל דבר מרעיש: לדבריו, איש המנהל האזרחי שאיתו דיבר (להלן ע.) אמר לו שאם הוא ינסה להוציא את הצינורות, הוא ייהרג.

שמע חוקר המשטרה את הדברים, ומיד עשה את המתבקש: הוא דרש ממוקבל להוכיח את בעלותו על האדמה. מוקבל עושה זאת, והשוטר יוצא לאלתר להפסקה ארוכה. ב-7.8.08, כחודש וחצי אחרי קבלת התלונה, שולח החוקר את התלונה אל קצין התשתיות של המנהל האזרחי בנסיון להבין מה קורה. חודש אחר כך, בתשיעי בספטמבר, הוא גם מנסה לתאם יציאה לשטח עם איש המנהל, אבל איש המנהל נמצא בקורס, אז זה לא קורה. בנובמבר 2008, גובה המשטרה עוד עדות ממוקבל. בתשעה בנובמבר, מעדכנת את המשטרה עורכת הדין שלנו, נטע פטריק, כי האחראית לעבירה על פי המידע שהגיע מעוזרת היועמ"ש היא ככל הנראה חברה – אנחנו לא נפרסם את השם, המשטרה מכירה את שמה.

שבוע אחר כך, ב-17 בנובמבר 2008, סוגרת המשטרה את התיק בעילת "אין אשמה". לטענת המשטרה (שאינה מגובה בחומר החקירה ומוכחשת על ידי מוקבל) מוקבל הסכים לכך שיציבו צינורות על אדמתו.

שזה, סליחה על הצרפתית, בולשיט נקי. פלישה לאדמה של אדם והנחת ציוד בה היא עבירה – לכל הפחות הסגת גבול. גם אם היתה הסכמה קודם לכן (ולא ברור איך המשטרה הגיעה למסקנה הזו כי מחומר החקירה לא עולה שהיא חקרה מישהו), לבעלי הקרקע יש זכות לשנות את דעתו. יתר על כן, המשטרה קיבלה מאתנו את זהותו של חשוד אחד לפחות – ולפחות על פי חומר החקירה, לא חקרה אותו.

על כן, ביקשנו את חומר החקירה ואחרי שעיינו בו, הגשנו ב-20 באפריל 2009 ערר. הפערים בין התלונה ובין אפס הפעולה המשטרתית היו מדהימים. יש אדם; יש פלישה לקרקע שלו; ויש איש ממשל, ע’, שאומר לו שאם הוא יזיז אותם, יהרגו אותו. המשטרה יודעת את זה – ואף על פי כן היא לא מזמנת את ע’ לעדות. היא גם לא מזמנת את החשודים לעדות. חוקר שהיה אכפת לו מהתיק, מאדם שנמצא תחת איום רצח מצד בריונים, היה שואל את ע’: למה אתה מעריך שיהרגו אותו? מי מהווה את האיום?

אבל זה רק פלסטיני, אז החוקר העדיף לסגור את התיק.

ב-28 באפריל 2009, נאלצה המשטרה להודיע שהיא פותחת את התיק לחקירה מחודשת. עם זאת, היא טוענת שמדובר בכלל בסכסוך עסקי בין מוקבל ובין מתנחלים; שהיה הסכם ביניהם ושהוא הופר. אף על פי כן, היא תעשה למוקבל טובה ותפתח את החקירה מחדש. עורך הדין שלנו, אבישר לב, מיהר להודיע למשטרה שלא ברור לו איך היא הגיעה למסקנה שיש הסכם; הדבר לא עולה מחומר החקירה, שבו לא מתועדת שום חקירה של חשודים בהנחת הציוד.

אבל זו הערת שוליים. המשטרה הודיעה שהיא חוקרת.

וחוקרת.

וחוקרת.

וחוקרת.

המשטרה חקרה את התיק הפשוט למדי הזה מאפריל 2009 (שנה וחודשיים אחרי הגשת התלונה המקורית) עד יולי 2011 (שלוש שנים אחרי הגשת התלונה המקורית). מדי מספר חודשים, שלחנו למשטרה תזכורת: מה קורה עם התיק? והשוטר עונה, בכתב יד: "בחקירה". ביוני 2011 הוא מוסיף מילה: "עדיין בחקירה".

שנה וחצי קודם לכן, בינואר 2010, שלח עורך הדין מיכאל ספרד מכתב תלונה על העיכוב בתיק הזה ובמספר תיקים אחרים: "ברבים מהתיקים נמשכת השלמת חקירה זו חודשים רבים. לטעמי, פרק הזמן שממתינים התיקים להכרעה הוא בלתי סביר ואף תמוה ביחס להיקף פעולות החקירה שאותן המלצנו לבצע". המכתב התקבל, אבל לא השפיע בשום צורה על קצב החקירה.

ביולי 2011 נראה שבא גואל: "הועבר לתביעות", משרבט השוטר על הטופס הסטנדרטי, במקום שבו כתב שלושה שבועות קודם לכן "עדיין בחקירה". או! אחרי שלוש שנים בלבד, הושלמה החקירה! התיק מועבר לטיפולו של תובע, על מנת שיחליט אם להגיש כתב אישום!

לא כל כך מהר.

נסיונות לברר עם יחידת התביעות ש"י מה קורה לא מצליחים, ובדצמבר 2011 – שלוש שנים וחצי אחרי הגשת התלונה – שולח עורך הדין ספרד מכתב תקיף לראש יחידת התביעות של מחוז ש"י ומנסה לברר מה קורה עם התיק. שלושה חודשים בלבד לאחר מכן, מודיע לו ראש יחידת התביעות שאין לו מושג על מה הוא מדבר; אין תיק כזה אצלם.

אנחנו שבים ופונים ליחידת החקירות של המשטרה, ומקבלים כעבור שבוע את הבאה: התיק, שלכאורה החקירה שלו הסתיימה ביולי 2011 והועבר לתביעות, נמצא למעשה בהשלמת חקירה. המשטרה, אומרים שם, מנסה עכשיו – ארבע שנים כמעט אחרי התלונה המקורית – לקבל חוות דעת מהיועץ המשפטי של מדור מקרקעין, כדי שזה יאמר לה האם החלקה של מוקבל אכן שייכת לו.

כלומר, נוהל העבודה של משטרת ישראל הוא כך:

1. לקבל תלונה.

2. לא לעשות איתה כלום.

3. לסגור אותה.

4. לפתוח מחדש אחרי שאזלת היד שלה נחשפה.

5. למרוח ארבע שנים.

6. לברר האם המתלונן בעצם זכאי להגיש את התלונה.

הנקודה האחרונה ראויה להתייחסות: במקרים של עבירות הסגת גבול, המשטרה מעבירה לעתים קרובות בקשה לחוות דעת מראש מדור מקרקעין בלשכת היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון – פניות שבמקרים רבים כלל לא נענות, ואם הן נענות זה דורש חודשים עד שנים (ראו כאן, עמוד 85 והלאה).

אבל שניה, פה צריך כמה הסברים. קודם כל, למה בכלל צריך חוות דעת ממדור מקרקעין. הסיבה לכך היא שעם כיבוש הגדה, הקפיאה ישראל את רישום הטאבו שניהלו הירדנים והבריטים לפניהם, וכתוצאה מכך רוב השטח בגדה איננו מוסדר, כלומר לא רשום בטאבו. יש, עם זאת, ראיות אחרות שיכולות להצביע על בעלות, ומכאן הצורך בחוו"ד דעת של היועמ"ש.

אבל. ופה יש "אבל" גדול: המנהל האזרחי לא צריך חוות דעת כדי לדעת שזו אדמתו של מוקבל. למה? כי שנה קודם לכן אזרחים ישראלים עקרו 300 עצים מאדמתו, ושתלו חלק מהם במאחז סמוך – והמנהל האזרח אץ לפצות אותו, והעביר למקום כ-200 עצים, 120 מהם עצים שהוחזרו לאחר שנגנבו ונשתלו מחדש במאחז עדי עד. כלומר, כבר ב-2008 – שנה לפני תקרית הצינורות – המנהל האזרחי ידע שהקרקע שייכת למוקבל. אף על פי כן, עד שנת 2015 הוא לא הוציא חוות דעת בנושא.

וכך חולפות להן עוד שנתיים. במרץ 2014, כלומר כמעט שש שנים מיום התלונה, משטרת ש”י עדיין מחכה לחוות הדעת של היועץ המשפטי. בתאריך זה, היא מחכה לחוות הדעת הזו כבר שנתיים. מה בוער?

חודש קודם לכן, פנינו במכתב תלונה לראש המנהל האזרחי והיועץ המשפטי שלו, וציינו שורה של תיקים שהחקירה שלהם מתעכבת משום שמדור מקרקעין לוקח את הזמן שלו בהעברת חוות דעת. התיק הפשוט של מוקבל – המשטרה יודעת מי הניח את הצינורות – מופיע גם הוא ביניהם.

הזמן חולף. ביולי 2014, מודיעה לנו המשטרה שהתיק הועבר לתביעות. רגע, זה נשמע לי מוכר – אה, כן: זה בדיוק מה שאמרה המשטרה ביולי 2011. שלוש שנים קודם לכן. עורכי הדין שלנו מתחילים לשנן את מספר התיק ושולחים פניה אחר פניה למחלקת תביעות. אומרים לנו שהתיק נמצא בטיפול יחידת התביעות יהודה, אבל הם עונים לנו במרץ 2015 – כלומר בערך שבע שנים מיום העבירה – שאין להם מושג מה אנחנו רוצים מהחיים שלהם, אין להם תיק כזה. בשמונת החודשים האחרונים, מאז קבלת התשובה הזו, אנחנו מנסים להבין איפה הוא.

יכול להיות שהתיק הלך לאיבוד. זה קורה למשטרת ש”י; אנחנו יודעים על 11 תיקים כאלה. למרות החשק העז לפרוץ בצחוק או לפחות להפוך את המקרה הזה לפרק בקומדיה נוסח "האקדח מת מצחוק", זה לא באמת מצחיק.  זה לא מצחיק, כי בסופו של יום יש לנו אדם מן השורה שמנסה להתפרנס מאדמתו; יש פורעי חוק, שפשוט באים וגוזלים את אדמתו; יש פקיד ממשלה שאומר לו חבל על הזמן שלך, יהרגו אותך. ויש משטרה שכל מה שהיא יכולה לעשות, כל מה שהיא יודעת לעשות, הוא לכדרר. בואו נמשוך זמן. חוסר התפקוד של המנהל האזרחי וחוות הדעת שלו הוא גורם מסייע.

הבדיחה המרירה אומרת שהסיבה שמתעקשים על כך ששוטרים ילבשו מדים היא שבלעדיהם יהיה קשה להפריד בינם ובין העבריינים. ופה אנחנו רואים את משטרת ש”י כסייענית של העבריינים. קשה מאד להאמין שמדובר בתיק בלתי ניתן לפיצוח, מה גם שאנחנו כבר אמורים להכיר את הרגלי החקירה של משטרת ש”י. מה שאנחנו רואים פה, לכל השדרה עד וכולל ראש המנהל האזרחי, הוא ידיעה ברורה שזכויות של פלסטינים קיימות על הנייר – ורק עליו. הן לא קיימות בפועל. וזה לא מקרה. זו שיטה.

אה, איך זה נגמר, אתם שואלים? ובכן, מכלי המים עדיין נמצאים באדמתו של מוקבל, שבע שנים ויותר אחרי התלונה. בשנים האחרונות, החלו לשפוך באדמתו גם פסולת. כמו כן נכרתו עוד עצים בחלקה שלו – להערכתו, כ-200 מהם מאז התלונה. אבל היכולת שלו לברר מה קורה בחלקה מוגבלת, כי צה"ל מונע ממנו גישה לאדמה 361 ימים בשנה, ומאפשר לו גישה אליה רק למשך יומיים בעונת החריש ויומיים בעונת המסיק.

הכל על פי נוהל.

ככה זה.