ביזת קופת ילד קטן

הבית במאדמא לאחר הפשיטה

חיילי צה”ל פשטו על בית במאדמא. בדרך, הם בזזו את קופת החסכון של אחד הילדים 

במהלך מבצע “שובו אחים,” ביצע צה”ל מספר גדול של פשיטות על בתים פלסטיניים, והוא התגאה לאחר המבצע שהחרים יותר ממיליון שקלים. דא עקא, שבחלק ניכר מהמקרים, ההחרמה נראתה יותר כמו ביזה – ולעתים, כמו במקרה שלפנינו, החרמה לוותה בביזה.

מה ההבדל? פשוט למדי. החרמה היא צעד רשמי. הצבא פושט על בית, לוקח רכוש בתואנה כלשהי, ומשאיר תיעוד. לאדם שרכושו הוחרם יש כתובת לפנות אליה בטענות. זה יעזור לו בערך כמו להקריב תרנגול לאלי השאול, כי תיקון 36 השערורייתי לצו בדבר הוראות בטחון קובע שלבתי המשפט הצבאיים בגדה אין סמכות לדון בכך, אבל הוא יוכל לשלוח מסמך, ולקבל מסמך חסר תוכן חזרה, ומראית העין המשפטית תשמר. תשמר לו הזכות לעתור לבג"צ, תוך שכירת עו"ד ישראלי והוצאות שכנראה יעלו על הנזק שנגרם לו.

ביזה היא דבר אחר לגמרי. ביזה היא לקיחת רכוש שלא ברשות וסמכות ושלא לצורך צבאי, וכמובן ללא מסמכים חוקיים כנדרש, על ידי חייל או חיילים. ביזה היא פשע מלחמה, ולאחרונה אפילו הפרקליטות הצבאית הזהירה את חיילי צה”ל בשל כך; היא גם עבירה על פי חוק השיפוט הצבאי. הבעיה היא שפעולה של החרמה יכולה בקלות לחפות על פעולה של ביזה.

בסוף חודש יוני, פרצה קבוצה גדולה של חיילים לבית משפחת זיאדה בכפר מאדמא, וניהלה בו חיפוש אלים, תוך שהיא זורעת הרס בבית ובהלה ופחד בקרב ילדי הבית. המטרה של הפשיטה, ככל שהצלחנו להבין, היתה החרמת סכום גדול של כסף ששייך לאבי המשפחה, מסיבות שלא הובהרו לבאי הבית.

האם זו היתה החרמה? לא. אולי החרמה היתה המטרה, אבל התוצאה בפועל היתה ביזה: החיילים לא השאירו לבעל הבית קבלה או מסמכים שיאפשרו לצה”ל להעמיד פנים שיכול להיות כאן הליך של החזרת הרכוש, או למצער אסמכתא שמדובר בהחרמה ולא בביזה. הכסף שהוחרם, עשרות אלפי שקלים, פשוט נעלם.

אוקיי, תאמרו, לא בסדר. לא היתה כאן הקפדה על נהלי השווא הריקים – נהלי שווא, נזכיר שוב, משום שלפי הצו הקיים כרגע אין לפלסטיני בעצם אפשרות לערער על החרמה, אלא באמצעות עתירה לבג”צ – עתירה שבפועל עולה לעתים קרובות יותר מהרכוש שנלקח. גם לא נמסרה כל הוכחה שמדובר בהחרמה רשמית מצד הצבא. בסדר, תאמרו, זה לא היה תקין. בפעם הבאה, נקפיד שהנהלים הריקים ימולאו.

אבל הביזה שאמורה אולי היתה להיות החרמה לוותה בביזה של ממש: אחת העדות תיארה כיצד לקח אחד החיילים קופת חסכון של אחד מילדי הבית, “כדורית, כחולה, מפלסטיק,” וניפץ אותה. את הכסף המועט שחסך הילד – אולי לאופניים, אולי לכדורגל, אולי לכל אחד מאותם דברים שילדים חוסכים אליהם – לקח החייל ושם בכיסו.

כאן, יהיה קשה מאד לטעון שמדובר בכסף שהוחרם ולא נבזז. זו ביזה שהתכסתה בפעולה רשמית של החרמה, טשטשה את המים הצלולים בבוץ, עד שאי אפשר להבדיל ביניהם; זו גניבה קטנה ומזוהמת, גניבה מילד, שעוטפת את עצמה במדי צה”ל.

דווקא מי שיש לו ציפיות כלשהן למוסר לחימה מצה”ל, צריך לעמוד בראש הדורשים חקירה ובדיקה, שתמצא את הגנב ותוקיע אותו מול השמש. וקול השתיקה הגדולה שילווה את הפוסט הזה יעיד עד כמה ריקה הרטוריקה של “הצבא המוסרי ביותר בעולם.”

בתחילת חודש יולי הגשנו, בשם המשפחה, תלונה לפרקליטות לעניינים מבצעיים בחשד לביזה על ידי חיילי צה"ל; יש לקוות – ולדרוש – שהיא תחקור את התקרית במהירות וביעילות, ותוביל להעמדתו לדין של הבוזז.