ארבעה כדורים בעורף

ג'מיל אל-מסרי עם תמונתו של אחיו ג'לאל, שנורה ומת. צילום: מיקי קרצמן, מתוך אתר "הארץ"

"החייל ינהג באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם […] החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם" – מתוך "רוח צה"ל", הקוד האתי של צבא הגנה לישראל

ב-20 בינואר 2011 יצא ג'לאל ח'ליל מחמוד מצרי מביתו שבמזרח ירושלים לבקר קרובים בכפר אידנה. מצרי, נהג משאית ואב לשניים, לא ידע שזו נסיעתו האחרונה. הגורל העמיד בדרכו את הקלע אבי.

אבי ושלושה מחבריו העמידו מחסום פתע בדרך, אחרי שרכב פג'ו 205 לבן התעלם ממחסום קודם, סמוך לצומת גוש עציון. אבי, קלע, היה בפילבוקס. מצרי הבחין במחסום המאולתר, שהורכב מחיילים עם פנסים, האט כשהבחין בפנס הראשון, חלף על פניו ואז הגביר את מהירותו. על פי רוב העדויות, מפקד המחסום ירה שלושה קליעים באוויר; מיד לאחר מכן, ירה אבי ארבעה קליעים לעבר עורפו של מצרי. הוא התמוטט, נפצע אנושות, ומת חודשים מספר לאחר מכן.

גששים שהגיעו למקום מיד לאחר מכן בחנו את הזירה, וזו היתה מסקנתו של אחד מהם, רס"מ סאלח:

"מצאנו ארבעה (כך במקור. א.ב. ויצ"ג) פגיעות בחלק העליון של החלון האחורי, 2 כדורים פגעו בשמשית של הנהג ואחד זלג לתוך החלון הקדמי והרביעי גם באזור. הכל היה מכוון לראש של הנהג […] הבחור מהפילבוקס ירה בו, מכוון לפגוע בו, זו לא פליטה. לא סתם מכוונים לראש, אבל הסיבה שהוא ירה אני לא יודע."

שני הגששים האחרים הגיעו גם הם למסקנה שהירי בוצע לעבר ראשו של מצרי. חשוב לציין: כשהגששים הגיעו לזירה, מצרי כבר פונה ממנה. הם לא ראו אותו ולא ידעו שנפגע בראשו. הם ביססו את המסקנות שלהם על פי מיקום הקליעים ברכב.

חוקר מז"פ מצא את הפגיעות הבאות ברכב: "השמשה האחורית של הרכב מנופצת; יש חור בשמשת החלון המשולש של הדלת האחורית השמאלית; חלון הדלת האחורית השמאלית מנופץ; בשמשה הקדמית יש שני חורים שיכולים להתאים לחורי "מעבר קליע"; יש פגיעות נוספות בשמשה הקדמית."

אבל רגע, רגע. כולנו למדנו, כשהיינו בצה"ל, שאם רכב פורץ מחסום יש לירות בו. נכון? לא נכון. זה מנוגד לפקודות. כשנחקר הסמח"ט בנושא, הוא השיב חד משמעית שירי מותר אך ורק אם נשקפת סכנת חיים לחיילים. הסמח"ט גם הודה שהרכב של מצרי לא היה הרכב שהצבא חיפש, זה שפרץ מחסום סמוך לצומת גוש עציון. גם מפקד המחסום הודה בחקירתו שהחיילים לא היו בסכנת חיים.

הגרסה של הקלע אבי, כמובן, שונה – אבל הקשר שלה למציאות רופף. הוא טוען שהוא ירה ארבעה כדורים, שהראשון שבהם היה באוויר – אבל הגששים מצאו ארבע פגיעות ברכב. הוא טוען שהוא היה הראשון שירה – אבל שאר החיילים במחסום העידו שהיורה הראשון היה מפקד המחסום. הוא טוען שהחיילים היו בסכנת דריסה; הם מכחישים זאת. הוא טוען שירה לעבר הגלגלים – אבל אף גלגל לא נפגע, וכל הקליעים הם בצד השמאלי-העליון של הרכב; מכך יש להסיק, כפי שהסיקו מיד הגששים, שאבי ירה לעבר עורפו המתרחק של ג'לאל מחמוד מצרי. אבי טוען עוד שהיה ירי מכיוון הרכב. אם להיות מנומסים, זו הזיה. אם להיות מדויקים ואכזריים, זה נסיון של הורג לטשטש את ההרג.

"טוען"? לא, לא: טען. זה היה מזמן. אבי אמר את הדברים לחוקרי מצ"ח במארס 2011, כחודשיים אחרי התקרית. ב-17 באותו החודש דרשה הפרקליטות לעניינים מבצעיים לסכם את התיק ולהעביר אותו אליה; ביולי 2012 הסתבר לנו שהתיק הפשוט למדי הזה הועבר להשלמת חקירה במצ"ח; הוא נסגר ב-9.10.13, קרי שנתיים ותשעה חודשים אחרי התקרית, כשהפרקליטות הצבאית ממליצה לסגור אותו מחוסר ראיות.

עורכות הדין שלנו, אסנת ברתור ואמילי שפר, חלקו על המסקנה שאין די ראיות בתיק, שהרי השתלשלות האירועים ברורה למדי; והן הגישו ערר על ההחלטה התמוהה הזו ב-20 בינואר 2014 – שלוש שנים בדיוק מהיום שבו פגע הקלע אבי במצרי ושם קץ לחייו.

אנחנו דורשים את העמדתו של אבי לדין באשמת הריגה; ההחלטה לסגור את התיק, בהתחשב בראיות, נראית לנו כבלתי סבירה באופן קיצוני. ומבחינה משפטית, היא אכן כזו; מבחינת הצורה שבה צה"ל מתנהג כלפי חייליו, זה פשוט החיפוי שאליו הורגלנו. במקום כלשהו בגדה, על איזה פילבוקס, ניצב לו עוד איזה אבי. אולי גם הוא קלע. והוא יודע שאם יהרוג אדם חף מפשע בניגוד לפקודות, לא יקרה לו כלום. למותר לציין שהציבור לא ישמע על האירוע המינורי הזה; עוד יום של כיבוש.

ורוח צה"ל? נו, טוב. אם הפרקליטות הצבאית לא מתייחסת אליה ברצינות, למה שאבי יתייחס?