איך נראים החיים של חלק מאוכלוסיית ירושלים

לונא תמים מוחמד אסמעיל אשתי היא סטודנטית למשאבי אנוש במכללת הדסה בירושלים, ועובדת במשרדי הביטוח הלאומי ברוממה. היא גם מוסלמית שמקפידה על כיסוי ראש. כתוצאה מכך, היא עברה לאחרונה חוויה מאיימת ומשפילה במיוחד.

כיסוי הראש שלה מושך תשומת לב קבועה: לדבריה, לא עובר יום מבלי שהיא נדרשת על ידי לובש מדים כלשהו להציג את תעודת הזהות שלה. חלק ניכר מההטרדות מגיעות בתחבורה הציבורית, שבה היא משתמשת בעקביות.

בתחילת יוני 2016, היתה לונא בדרכה לעבודה. היא נסעה משועפט, מקום מגוריה, לתחנה המרכזית בירושלים והמתינה לאוטובוס שייקח אותה למקום עבודתה. שניות אחרי שהגיעה לתחנה, ניגשו אליה שני מאבטחי התחבורה הציבורית. הם דרשו ממנה בגסות להציג את תעודת הזהות שלה.

המאבטחים שאלו אותה שוב ושוב היכן היא גרה, ולונא ענתה שהמידע מופיע בתעודת הזהות. אחד המאבטחים ענה ש”אני יודע לקרוא”, ואז לונא שאלה אותו במה היא חשודה.

זו, דעו, זכות יסוד. איש בטחון כלשהו מעכב אתכם? זכותם לדעת במה אתם חשודים. אסור לו לעכב אתכם, או לדרוש ממכם תעודה, אלא אם יש לו יסוד לחשד שאתם עומדים לבצע עבירה. זכות העיכוב שמוקנית למאבטחים ושוטרים איננה זכות התעמרות, איננה זכות “אני מעכב אותך כי אתה לא בא לי טוב בעין”. היא צריכה להתבסס על חשד.

בתגובה לשאלה של לונא, ענה לה המאבטח ש”אם היית חשודה, כבר לא היית בחיים”, וליווה את משפט האיום הזה בנגיעה בכלי הנשק שלו. איום קליל, מרומז, שהחיים שלה נתונים בידיו.

לונא חשה, לדבריה, פחד ניכר; לא חסרים מקרים מהתקופה האחרונה שבהם פלסטינים נורו על ידי שוטרים או חיילים שכאשר צצו סרטונים שמטילים בספק את גרסתם, טענו ש"חשו מאוימים". אבל הדבר האחרון שצריך לעשות במצב כזה הוא להפגין פחד, ולונא אזרה אומץ ואמרה שהוא לא מפחיד אותה. “את גבר גבר”, הוא לעג בתגובה. אחר כך בא חיפוש בחפציה, חיפוש שלגמרי לא ברור מה היתה הסיבה לו אם למאבטח לא היתה סיבה מלכתחילה לעכב את לונא. היא דרשה מהמאבטחים לאפשר לה להתקשר לעבודה ולהודיע שהיא מאחרת; הם סירבו.

אבל זה לא נגמר שם. זמן קצר לאחר מכן הגיעה למקום ניידת משטרה, ושלוש שוטרות מג”ב יצאו ממנה והקיפו את לונא. הן רצו לחפש בתיק שלה אבל המאבטח אמר שהוא כבר חיטט בו ודרש שהן יבצעו עליה חיפוש גופני. לונא דרשה לדעת מדוע עומדים לבצע עליה חיפוש גופני; "המאבטחים חושדים בך," ענו השוטרות. נראה שזה מספיק טוב למשטרת ישראל; השוטרות לא טרחו אפילו לברר מה החשד הספציפי.

כל זה מתרחש ברחוב, מחוץ לתחנה המרכזית; לונא לא הסכימה בשום פנים לעבור חיפוש גופני ברחוב, אז השוטרות הואילו לבצע אותו במקום קצת יותר נסתר, סמוך לתחנה המרכזית – ועדיין מקום שעוברים בו אנשים. קשה להשתחרר מהמסקנה שבשלב זה של האירוע, זה לא היה חיפוש. זו היתה השפלה כי היא העזה לענות למאבטח.

לזה קוראים התעמרות, לא התנהלות מקצועית; לזה קוראים בלשון החוק שימוש לרעה בכוח המשרה. כלי התקשורת הישראליים לא הביעו עניין בסיפור הזה. הוא יומיומי מדי. כלב נשך אדם. אין פה סיפור. אבל האירוע הקטן הזה מדגים כמה נקודות. קודם כל, את המשטר שאליו כפופים מאות אלפי פלסטינים שחיים ב”עיר שחוברה לה יחדיו”: חשופים להתעמרות ולאיומים מצד מאבטחים ואנשי כוחות הבטחון. שנית, הוא מדגים את ההתנהלות שהם נדרשים לה: כניעות. לא להרים ראש. שלישית, הוא מדגיש כמה מושרשת התפיסה של racial profiling, הגישה שאומרת שאם אתה ממוצא מסוים אתה חשוד אוטומטית. זו הגישה שבצד הרך שלה המאבטח פונה אליך ב”ערב טוב”, בציפיה שתגיב במילה שתסגיר את היכולת שלך להגות ב’ או פ’, ובצד הגס שלה האיום המפורש שהוא יכול לירות בך אם בא לו.

לונא הפגינה אומץ לב לאורך כל האירוע, אבל כשזה נגמר והיא היתה על האוטובוס בדרך לעבודה היא בכתה. היא בכתה גם במקום העבודה עצמו, והמזכירה בכתה איתה. היה כנס שלקראתו היא התכוננה חודשים, והיא לא היתה במצב להגיע אליו. כי למישהו היה חשוב להבהיר שהוא גבר-גבר.

לונא הגישה תלונה במשטרה. התלונה שלה, מצער לציין, היא לא היחידה בתחומה: בתיקי יש דין נרשמו בשנה האחרונה חמישה מקרים של תקיפה של פלסטינים מצד מאבטחים, ובארבעה מן המקרים מדובר היה בתקיפה מצד מאבטחי התחבורה הציבורית. נעדכן אתכם ביחס לתלונה של לונא – וננסה להמשיך לשפוך יותר אור על אלימות באחד ממרכזי העצבים של הדו-קיום, התחבורה הציבורית.