שיעור הכשלון של מחוז ש”י בחקירת עבריינות אידיאולוגית בגדה המערבית רק עולה – וחלק ניכר מהפשיעה פוגע בפלסטינים בבתיהם
תארו לעצמכם את המצב הבא: אתם נמצאים בחצר ביתכם, כשלפתע מגיעה כנופיה של פושעים, מטיחה בכם נאצות בלב מה שאמור היה להיות המקום המוגן ביותר שלכם, ואחר כך גם מכה אתכם לעיני ילדיכם והורסת את הרכוש שלכם או גונבת אותו. כשאתם אוספים את עצמכם, אתם יודעים שאין טעם להזמין את המשטרה – כי ברוב מוחלט של המקרים, המשטרה לא תשים יד על הפושעים. אה, כן – הפושעים הם מקבוצה אתנית אחרת.
חושבים שתוכלו לחיות במצב כזה? כי זה המצב שבו חיים רבים מהפלסטינים בגדה המערבית. בימים אלה אנחנו מפרסמים את דף הנתונים השנתי שלנו על מצב אכיפת החוק בגדה המערבית, או בשמו המדויק יותר מצב אי אכיפת החוק.
אם אתה פלסטיני שהותקף או נפגע על ידי אזרחים ישראלים בגדה, הסיכוי שהמשטרה תפענח את הפשע שבוצע נגדך זניח. יש דין עוקב אחרי תיקי חקירה שנפתחו בעקבות תלונות פלסטינים על עבירות מצד ישראלים מאז 2005. הנתונים חד משמעיים: מתוך 1,045 התיקים שבמעקב שלנו, סיימה המשטרה את הטיפול ב-970 תיקים. היא הגישה 72 כתבי אישום (בכ-7.4% מהתיקים), והצליחה לאבד 11 תיקים. ב-884 תיקים, הטיפול בתיק הסתיים בשל כשלון של המשטרה בחקירתה.
593 תיקים נסגרו בעילת “עבריין לא נודע,” כלומר כשלונה של המשטרה למצוא את חשוד במעשה; 195 נסגרו בעילת “אין ראיות מספיקות,” קרי שהמשטרה הצליחה למצוא חשוד אבל לא די ראיות נגדו שיספיקו להגשת כתב אישום; ב-76 מקרים, חוסר אשמה – כלומר, טענה של המשטרה שלא בוצע כל פשע (הגשנו ערר ב-25 מהמקרים הללו, כי החקירה לא מוצתה או שלדעתנו היו די ראיות להגשת כתב אישום); ו-12 תיקים נסגרו בעילת “אין עניין לציבור”.
בשני מקרים, המשטרה הגיעה למסקנה שהעבריין איננו בן עונשין, ככל הנראה בשל גילו; ותיק אחד נסגר משום שיש רשות אחרת שמוסמכת לחקור את הנושא. שיעור הכשלון הכללי של המשטרה בשנים 2005-2014 הוא 85.2%; אירונית, דווקא בשנתיים (2013-2014) שבהן פועל מפלג הפשיעה הלאומנית (עבדכם הנאמן מכנה אותו פשל"א), שיעור הכשלון המשטרתי בחקירות דווקא עלה, והוא עומד על 89.6%. המשטרה אומרת לנו שהיא משקיעה הרבה יותר משאבים ומאמצים במאבק בפשיעה לאומנית; עד כה, היא לא מצליחה להציג תוצאות.
ולמה אני מדבר על “פרצו אליך לחצר”? כי חדירה של מתנחלים למרחב פרטי פלסטיני מתרחשת בגדה המערבית שוב ושוב. בתיקים שלנו מהשנים 2013-2014, שבהן שמנו דגש על בדיקת מקום העבירה, עולה ש-28.3% מהמקרים התרחשו בתוך הכפרים והעיירות הפלסטיניים. רוב התקריות עדיין מתרחשות בשטחים שסביב הכפרים – השטחים שמיועדים לנישול מתושביהם – אבל יותר מרבע מהן הן פלישה למקומות ישוב, מקומות שאליהם אין למתנחלים כל סיבה להגיע.
ומשטרת ישראל, כולל המפלג המהולל החדש לפשיעה לאומנית, לא יודעת – או שמא יודעת אבל לא רוצה – איך להתמודד עם הפשיעה הלאומנית מצד ישראלים. והכשלון שלה לא חדש: לדור שלא ידע את יוסף, יש להזכיר את דו”ח קרפ משנת 1982, שהתריע בין היתר על כך שהתושבים הפלסטינים בגדה נטולים אמון במערכת החוק הישראלית, ושהם נמנעים במקרים רבים מלהגיש תלונות פשוט כי אין טעם. וזה, אגב, מה שאנחנו שומעים מפלסטינים פעם אחר פעם: מה הטעם. דו"ח קרפ מצא, בין השאר, שאכיפת החוק בגדה נכשלה – והיה הדו"ח הממשלתי הראשון שעמד על כך.
זה הסדר הישראלי. כך הוא נשמר יותר מ-30 שנים. סדר של אדונים ונשלטים, עם ציפוי משפטי דק של "דיני כיבוש" שמאפשר לומר שהכל בסדר, כי זה זמני. כבר 47 שנים.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור