תאריך הגשה: מרץ 2019

יש דין והאגודה לזכויות האזרח פנו לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים, בבקשה להצטרף כידידי בית המשפט בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בנוגע למאחז הבלתי מורשה מצפה כרמים. (הערעור הוגש על ידי שלושה בעלי אדמות באמצעות עו"ד חוסאם יונס. יש דין והאגודה לזכויות האזרח אינם צד בו או בהליכים הקודמים בפרשה).

המאחז מצפה כרמים הוקם על קרקע פלסטינית בבעלות פרטית מוסדרת שנטען כי נתפסה בצו צבאי. אלא שפועל, המאחז שוכן מחוץ לשטח שנתפס. בפסק דין שניתן באוגוסט 2018 קבע בית המשפט המחוזי שלמרות שהמאחז שוכן על אדמות שלא נכללו בצו תפיסה שהוצא בשנות ה-70 לשטח שעליו הוקמה ההתנחלות כוכב השחר, ניתן להכשיר באמצעות עקרונות 'תקנת השוק' את העסקה שבמסגרתה הקצה המינהל האזרחי (הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש) את האדמות שבהן הוקם המאחז לחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית.

'תקנת השוק' היא הסדר משפטי (הקיים גם בישראל) שנועד להגן על מי שרכש קרקע בהסתמך על רישום מקרקעין שנכללה בו טעות או במקרה של מכירה של נכס על ידי מי שאינו בעליו. בצו בדבר רכוש ממשלתי נקבע כי תקנת השוק תחול על מי שביצע עסקאות בתום לב עם הממונה על הרכוש הממשלתי. החלת 'תקנת השוק' במקרה זה משמעותה כי הזכות בקרקע תופקע מידי בעליה הפלסטינים ותועבר למתנחלי המאחז הבלתי מורשה מצפה כרמים.

לפי פסק הדין, למרות שהקרקעות שבהן נבנה המאחז מעולם לא היו אדמות מדינה (רכוש ממשלתי), אלא אדמות פרטיות שנחשבו  – בטעות – לאדמות שנתפסו לתקופה מוגבלת לצורך ביטחוני, דחוף והכרחי, בפועל נהגו הרשויות הישראליות בקרקעות כאילו היו אדמת מדינה והקצו אותן לתושבי מצפה כרמים. בית המשפט קבע כי לבעלי האדמות הפלסטינים לא עומדת הזכות לפעול בהליכים משפטיים לסילוק הפולשים מאדמותיהם.

פסק הדין עוסק במעמדם של מקרקעין בתחומי הגדה המערבית הנתונה תחת כיבוש. למרות זאת, נמנע בית המשפט מלהתייחס למעמדו הייחודי של השטח ולזכויות הנתונות לבעלי האדמות מחד גיסא, ולחובות החלות על הרשויות הישראליות מאידך גיסא. למעשה, פסק הדין אינו מקדיש ולו מילה אחת(!) להוראות המשפט הבינלאומי ההומניטרי אשר חלות בשטח; ומתעלם מפסיקתו הענפה של בית המשפט העליון אשר סימנה את הגבול בכל הנוגע לאסור ולמותר ביחס למקרקעין פרטיים בשטח הכבוש.

הבקשה להצטרף כידידי בית המשפט בהליך הערעור נובעת מחשיבותו של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, שבו נקבע כי ניתן לפגוע בקניין פרטי של פלסטינים, הנחשבים לתושבים מוגנים בשטח הכבוש, גם כאשר הפגיעה איננה לצורך ביטחוני הכרחי ומובהק. קביעה זו סותרת את הוראות המשפט הבינלאומי, את הוראות הדין המקומי ופסיקה קודמת של בית המשפט העליון. לפסק הדין השלכות מרחיקות לכת בנוגע ליישום עיקרון 'תקנת השוק', שכן הוא מאפשר את יישומו של עיקרון זה באופן יזום ואקטיבי ביחס לאלפי מקרים אחרים.

בשל ניסיונם של יש דין והאגודה לזכויות האזרח, ביקשו שני הארגונים מבית המשפט העליון להצטרף לערעור במעמד של ידידי בית המשפט ולייצג את האינטרס הציבורי של הגנה על הזכות לקניין תחת כיבוש. בחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט נכתב כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מוביל למצב בו נוצר יש-מאין, ובניגוד לסמכות הקבועה בדין, חריג חדש לאיסורים בדבר פגיעה בקניין של האוכלוסייה המוגנת בשטח הכבוש, המתיר פגיעה בנסיבות שאינן נובעות מצורך בטחוני הכרחי.

עוד נכתב כי לא ניתן לקבל גישה לפיה זכויות מעין קנייניות של ישראלים לגבי מקרקעין מסוימים מוגנות בחוק היסוד, ואילו זכויות הבעלות של פלסטינים באותם מקרקעין אינן מוגנות. תפיסה זו יוצרת משטר של אפרטהייד חוקתי.