ארבעים השנים האחרונות

האבא של החברה שלי אז היה סגן אלוף בצבא ההגנה; בזכותו קבלנו אישור לנסוע לשם. זה היה כמה ימים אחרי הנצחון הגדול ואני הייתי אז ילד טוב – תל אביב.

בפרינץ 1000 של אבא שלי נסענו לחבל הארץ הקדוש והמשוחרר. היינו בקבר רחל, שדגם נחושת שלו ניצב על הוויטרינה שלנו בסלון, בכותל המערבי ובמערת המכפלה. סדינים לבנים קידמו אותנו בכל מקום. מהטיול הזה אני לא זוכר אנשים , רק סדינים. החינגה הלאומנית-דתית היתה בעיצומה וגם אני התרגשתי מאוד. 20 שנה חלפו עד שפקחתי את עיני וראיתי לראשונה גם אנשים, לא רק סדינים; 40 שנה ומרביתנו זוכרים רק את הסדינים הלבנים.

מדינת ישראל קיימת יותר מכפליים שנים יותר עם הכיבוש מאשר בלעדיו. איש לא יכול לטעון עוד ברצינות שמדובר בתופעה ארעית, בת חלוף. הכיבוש הפך לחלק בלתי נפרד מחיינו וכולנו הפכנו נגועים, מוכתמים, שותפים במעל הנורא, לדראון עולם. השופטים, הפרקליטים, הרופאים, המהנדסים, האדריכלים, העיתונאים, האמנים, הנהגים, התעשיינים, המרצים, הסוחרים – וכמובן, המדינאים – ואיתם צבא גדול ורב של חיילים, קצינים, שוטרים, סוהרים, סוכני-חרש, חוקרים ומתנחלים. מי שעשו ומי ששתקו, איש לא יינקה.

בחצר האחורית האפילה שלנו, מרחק שעה קלה נסיעה מבתינו, מתרחשת זוועה נוראה וענינו טחו מלראות. לא רואים, לא שומעים, לא יודעים, לא רוצים לדעת, והזוועה בעיצומה.

הורגים, הורסים, עוקרים, מגרשים, מחסלים, מבתרים, מחריבים, עוצרים, חוטפים, עושקים, שודדים, רומסים ברגל גסה ואכזרית. כל שנה יותר, כל שעה יותר. שטופי מוח להחריד, קנאים לדתה הרשמית של ישראל, דת הביטחון, אנו ממשיכים להאמין בצדקתנו; עיוורים להחריד, אנו ממשיכים להאמין שידינו לא במעל. עולם שלם זועק: פשע מלחמה, ואנו בשלנו.

כולנו חיילי מחסומים, כולנו שב"כניקים, כולנו מג"בניקים, כולנו מתנחלים, כולנו אשמים.

 
ביום נקם ושילם – איש לא יינקה