יש דין
ארגון מתנדבים לזכויות אדם
תגובת יש דין לפסק דין של בג"צ נגד פעילות המחצבות הישראליות בשטחי הגדה המערבית הכבושה (בג"צ 2164/09)
03/01/2012
ביום 26.12.2011 פרסם בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק את פסק-דינו בעתירה שהגיש ארגון זכויות האדם הישראלי "יש דין" כנגד חוקיות פעילות המחצבות הישראליות בשטחים הכבושים. בגדה המערבית פועלות עשר מחצבות בבעלות ישראלית ובינלאומית ועיקר תוצרתם (כ-75%) מועבר לשימוש שוק הבנייה הישראלי. בחלק מהמחצבות אחוז התוצרת המועבר לשימוש שוק הבנייה במדינת ישראל מגיע לכדי 94%.
הרכב בג"צ, בראשות הנשיאה דורית ביניש, דחה את העתירה וקבע כי פעילות החציבה הינה חוקית ואינה מפירה את הוראות המשפט הבינלאומי.
ארגון יש דין סבור כי מדובר בפסק-דין מוטעה ומסוכן שעלול לסבך את מדינת ישראל בביצוע הפרות חמורות של הדין ההומניטארי הבינלאומי החל בשטחים הכבושים. הארגון אף חושש כי בשל הקביעות הכלולות בפסק-הדין תהינה לו השלכות חמורות על הפעילויות הכלכליות השונות שמדינת ישראל מקיימת בגדה המערבית.
עמדת הצוות המשפטי של יש דין הינה כי בפסק-הדין נפלו טעויות משפטיות אשר הובילו את בית המשפט לתוצאה השגויה, ולהלן נפרטן.
פסק-הדין מבוסס על ההנחה כי המסגרת הנורמטיבית החלה על כיבוש משתנה כשמדובר בכיבוש ארוך טווח. במקרה כזה, כך בית המשפט, הכוחות המסורים בידי המעצמה הכובשת מתרחבים והאיסורים המוטלים עליה מתגמשים – הכל בכדי לאפשר לה לבצע את מטלת ניהול השטח הכבוש באופן מיטבי. שופטי בג"צ קבעו כי בהתאם לכך, ולמרות האיסור הברור הקיים במשפט הבינלאומי על כריית אוצרות טבע במחצבות חדשות בשטח הכבוש (מחצבות שלא היו קיימות טרם הכיבוש), בכיבוש ארוך טווח המציאות הכלכלית לעיתים מחייבת פתיחת מחצבות חדשות.
בית המשפט הוסיף וקבע כי פעילות המחצבות מספקת תעסוקה לתושבים פלסטינים רבים וכי המחצבות משלמות תמלוגים למינהל האזרחי וכך פעילות הענף תורמת לאוכלוסיה המקומית הכבושה. לפיכך, קבע בית המשפט, מניעת פעילות החציבה עלולה דווקא להזיק לאוכלוסיה הפלסטינית הכבושה.
ארגון יש דין סבור כי שופטי בג"צ טעו בקביעות אלו הן משפטית והן עובדתית.
במישור המשפטי הגמשת הכלל האוסר על פגיעה בקרן הרכוש של השטח הכבוש מניח בסיס משפטי לניצול כלכלי בלתי הפיך של שטח כבוש ע"י המעצמה הכובשת, למרות שהאיסור על ניצול כזה הוא מעקרונות העל של דיני הכיבוש. הכלל החדש מאפשר לכאורה לכובש (בכיבוש ארוך טווח) לעשות שימוש מכלה בשלל אובייקטים המצויים בשטח הכבוש: לשאוב ממקורות המים המצויים בו, להעביר ממצאים ארכיאולוגיים אל מחוץ לו, לנצל מרחבים בו לצורך הטמנת פסולת, למכור נדל"ן ציבורי וכד'. מכאן שפרשנות בית המשפט יוצרת למעשה רישיון ביזה של שטח כבוש. כל זאת כשאחת המטרות המרכזיות של המשפט הבינלאומי של דיני הכיבוש היא למנוע ניצול שכזה של שטח כבוש ולפיכך אף קבע כי בנסיבות מסויימות ניצול שכזה יחשב פשע מלחמה.
בהקשר זה יצוין, כי אחת הסיבות לכך שהמשפט הבינלאומי קבע כי כיבוש הינו זמני באופיו ויש לסיימו מהר ככל שניתן, הייתה למנוע מראש כל אפשרות של תכנון ניצול כלכלי של שטח כבוש בעת תקופת הכיבוש.
במישור העובדתי, הקביעה כי הציבור הפלסטיני יוצא נשכר מפעילות המחצבות בשל מקומות התעסוקה ששוק זה יוצר ובשל התמלוגים המועברים ע"י המחצבות למינהל האזרחי, היא שגויה ואף מקוממת. אוצרות הטבע של הגדה המערבית שייכים משפטית לאוכלוסיית השטחים הכבושים והם שאמורים לספק לציבור זה את העושר הקולקטיבי שלו לשנות דור. הענקת זיכיונות כרייה לחברות ישראליות ובינלאומיות "תמורת" יצירת מספר מקומות עבודה לפלסטינים היא התרת שוד של העושר הקולקטיבי ואינה יכולה להיחשב כפעולה שהיא לטובת האוכלוסייה המקומית. למעשה, תירוץ מסוג זה לניצול כלכלי – שהוא מספק תעסוקה ל"ילידים" נטען ע"י משטרים קולוניאליסטים בעבר וארגון יש דין מוטרד מכך שנעשה בו שימוש ע"י בג"צ. אשר לתמלוגים המועברים למינהל האזרחי (ככל שמועברים – שכן לפי דו"ח מבקר המדינה שבדק את הנושא הם לא הועברו במשך שנים ארוכות) – גם הם כמעט אינם תורמים לציבור הפלסטיני בשים לב שהמינהל האזרחי משרת היום כמעט ורק את הציבור הישראלי בגדה – המתנחלים.
בנוסף, ארגון יש דין סבור שככל שבית המשפט שוכנע כי יש חשיבות לקיום ענף מחצבות בגדה המערבית, לא ברור כיצד ניתן להצדיק שזיכיונות החציבה ניתנו (ללא מכרז) לחברות שהן זרות לשטח הכבוש וכך נוצר מצב שרווחי החציבה אינם נכנסים לכלכלת השטח בה היא מבוצעת.
בפסק-הדין שופטי בג"צ ציינו כי הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית מתייחסים לסוגיית המחצבות וכי שם נקבע מנגנון להעברת הסמכויות על המחצבות מישראל לרשות ועוד נקבע כי המחצבות באזור C יישארו בשליטת ישראל. מכאן למד בית המשפט כי הנציגות של העם הפלסטיני (הרשות הפלסטינית) הסכימה לפעילות המחצבות בתקופת הביניים וכי לפיכך מדובר בנושא מדיני.
יש דין דוחה קביעה זו מכמה טעמים.
ראשית, אם המשפט הבינלאומי אוסר על ישראל פעילות מסויימת כדי להגן על אזרחי השטח הכבוש על-ידה, הסכמת הרשות הפלסטינית אינה יכולה להלבין פעילות זו. המשפט הבינלאומי אף קובע במפורש שנציגות של אזרחים מוגנים (תושבי שטח כבוש) אינה יכולה לוותר על זכויותיהם הקבועים בדיני הכיבוש (סעיף 7 לאמנת ג'נבה הרביעית).
שנית, חלוקת הסמכויות שנקבעה בהסכם הביניים איננה בגדר הסכמה של הרשות הפלסטינית לחוקיות המחצבות שנותרו בשליטת הצד הישראלי. האם ניתן ברצינות לטעון שהרשות הפלסטינית הסכימה לחוקיות ההתנחלויות רק מכיוון שהסכם הביניים לא כלל הוראת פינוי שלהן והותירם בשליטה ישראלית?
שלישית, הסכם הביניים – כשמו – הוא הסכם זמני שאמור היה להסתיים לפני למעלה מעשור שנים, בשנת 1999. כך שגם אם מקבלים את הטענה שהרשות רשאית להלבין פעילות לא חוקית של ישראל ושהיא בפועל עשתה זאת בחתימתה על הסכם הביניים – הסכמתה של הרשות הייתה קצובה והתייחסה לתקופה שהסתיימה מזמן.
ארגון יש דין ימשיך לפעול משפטית במטרה למנוע פגיעה בזכויות תושבי הגדה המערבית ע"י גזל משאבי הטבע השייכים להם, ובכדי למנוע הפרה של המשפט הבינלאומי ע"י ישראל וישראלים.
הרכב בג"צ, בראשות הנשיאה דורית ביניש, דחה את העתירה וקבע כי פעילות החציבה הינה חוקית ואינה מפירה את הוראות המשפט הבינלאומי.
ארגון יש דין סבור כי מדובר בפסק-דין מוטעה ומסוכן שעלול לסבך את מדינת ישראל בביצוע הפרות חמורות של הדין ההומניטארי הבינלאומי החל בשטחים הכבושים. הארגון אף חושש כי בשל הקביעות הכלולות בפסק-הדין תהינה לו השלכות חמורות על הפעילויות הכלכליות השונות שמדינת ישראל מקיימת בגדה המערבית.
עמדת הצוות המשפטי של יש דין הינה כי בפסק-הדין נפלו טעויות משפטיות אשר הובילו את בית המשפט לתוצאה השגויה, ולהלן נפרטן.
פסק-הדין מבוסס על ההנחה כי המסגרת הנורמטיבית החלה על כיבוש משתנה כשמדובר בכיבוש ארוך טווח. במקרה כזה, כך בית המשפט, הכוחות המסורים בידי המעצמה הכובשת מתרחבים והאיסורים המוטלים עליה מתגמשים – הכל בכדי לאפשר לה לבצע את מטלת ניהול השטח הכבוש באופן מיטבי. שופטי בג"צ קבעו כי בהתאם לכך, ולמרות האיסור הברור הקיים במשפט הבינלאומי על כריית אוצרות טבע במחצבות חדשות בשטח הכבוש (מחצבות שלא היו קיימות טרם הכיבוש), בכיבוש ארוך טווח המציאות הכלכלית לעיתים מחייבת פתיחת מחצבות חדשות.
בית המשפט הוסיף וקבע כי פעילות המחצבות מספקת תעסוקה לתושבים פלסטינים רבים וכי המחצבות משלמות תמלוגים למינהל האזרחי וכך פעילות הענף תורמת לאוכלוסיה המקומית הכבושה. לפיכך, קבע בית המשפט, מניעת פעילות החציבה עלולה דווקא להזיק לאוכלוסיה הפלסטינית הכבושה.
ארגון יש דין סבור כי שופטי בג"צ טעו בקביעות אלו הן משפטית והן עובדתית.
במישור המשפטי הגמשת הכלל האוסר על פגיעה בקרן הרכוש של השטח הכבוש מניח בסיס משפטי לניצול כלכלי בלתי הפיך של שטח כבוש ע"י המעצמה הכובשת, למרות שהאיסור על ניצול כזה הוא מעקרונות העל של דיני הכיבוש. הכלל החדש מאפשר לכאורה לכובש (בכיבוש ארוך טווח) לעשות שימוש מכלה בשלל אובייקטים המצויים בשטח הכבוש: לשאוב ממקורות המים המצויים בו, להעביר ממצאים ארכיאולוגיים אל מחוץ לו, לנצל מרחבים בו לצורך הטמנת פסולת, למכור נדל"ן ציבורי וכד'. מכאן שפרשנות בית המשפט יוצרת למעשה רישיון ביזה של שטח כבוש. כל זאת כשאחת המטרות המרכזיות של המשפט הבינלאומי של דיני הכיבוש היא למנוע ניצול שכזה של שטח כבוש ולפיכך אף קבע כי בנסיבות מסויימות ניצול שכזה יחשב פשע מלחמה.
בהקשר זה יצוין, כי אחת הסיבות לכך שהמשפט הבינלאומי קבע כי כיבוש הינו זמני באופיו ויש לסיימו מהר ככל שניתן, הייתה למנוע מראש כל אפשרות של תכנון ניצול כלכלי של שטח כבוש בעת תקופת הכיבוש.
במישור העובדתי, הקביעה כי הציבור הפלסטיני יוצא נשכר מפעילות המחצבות בשל מקומות התעסוקה ששוק זה יוצר ובשל התמלוגים המועברים ע"י המחצבות למינהל האזרחי, היא שגויה ואף מקוממת. אוצרות הטבע של הגדה המערבית שייכים משפטית לאוכלוסיית השטחים הכבושים והם שאמורים לספק לציבור זה את העושר הקולקטיבי שלו לשנות דור. הענקת זיכיונות כרייה לחברות ישראליות ובינלאומיות "תמורת" יצירת מספר מקומות עבודה לפלסטינים היא התרת שוד של העושר הקולקטיבי ואינה יכולה להיחשב כפעולה שהיא לטובת האוכלוסייה המקומית. למעשה, תירוץ מסוג זה לניצול כלכלי – שהוא מספק תעסוקה ל"ילידים" נטען ע"י משטרים קולוניאליסטים בעבר וארגון יש דין מוטרד מכך שנעשה בו שימוש ע"י בג"צ. אשר לתמלוגים המועברים למינהל האזרחי (ככל שמועברים – שכן לפי דו"ח מבקר המדינה שבדק את הנושא הם לא הועברו במשך שנים ארוכות) – גם הם כמעט אינם תורמים לציבור הפלסטיני בשים לב שהמינהל האזרחי משרת היום כמעט ורק את הציבור הישראלי בגדה – המתנחלים.
בנוסף, ארגון יש דין סבור שככל שבית המשפט שוכנע כי יש חשיבות לקיום ענף מחצבות בגדה המערבית, לא ברור כיצד ניתן להצדיק שזיכיונות החציבה ניתנו (ללא מכרז) לחברות שהן זרות לשטח הכבוש וכך נוצר מצב שרווחי החציבה אינם נכנסים לכלכלת השטח בה היא מבוצעת.
בפסק-הדין שופטי בג"צ ציינו כי הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית מתייחסים לסוגיית המחצבות וכי שם נקבע מנגנון להעברת הסמכויות על המחצבות מישראל לרשות ועוד נקבע כי המחצבות באזור C יישארו בשליטת ישראל. מכאן למד בית המשפט כי הנציגות של העם הפלסטיני (הרשות הפלסטינית) הסכימה לפעילות המחצבות בתקופת הביניים וכי לפיכך מדובר בנושא מדיני.
יש דין דוחה קביעה זו מכמה טעמים.
ראשית, אם המשפט הבינלאומי אוסר על ישראל פעילות מסויימת כדי להגן על אזרחי השטח הכבוש על-ידה, הסכמת הרשות הפלסטינית אינה יכולה להלבין פעילות זו. המשפט הבינלאומי אף קובע במפורש שנציגות של אזרחים מוגנים (תושבי שטח כבוש) אינה יכולה לוותר על זכויותיהם הקבועים בדיני הכיבוש (סעיף 7 לאמנת ג'נבה הרביעית).
שנית, חלוקת הסמכויות שנקבעה בהסכם הביניים איננה בגדר הסכמה של הרשות הפלסטינית לחוקיות המחצבות שנותרו בשליטת הצד הישראלי. האם ניתן ברצינות לטעון שהרשות הפלסטינית הסכימה לחוקיות ההתנחלויות רק מכיוון שהסכם הביניים לא כלל הוראת פינוי שלהן והותירם בשליטה ישראלית?
שלישית, הסכם הביניים – כשמו – הוא הסכם זמני שאמור היה להסתיים לפני למעלה מעשור שנים, בשנת 1999. כך שגם אם מקבלים את הטענה שהרשות רשאית להלבין פעילות לא חוקית של ישראל ושהיא בפועל עשתה זאת בחתימתה על הסכם הביניים – הסכמתה של הרשות הייתה קצובה והתייחסה לתקופה שהסתיימה מזמן.
ארגון יש דין ימשיך לפעול משפטית במטרה למנוע פגיעה בזכויות תושבי הגדה המערבית ע"י גזל משאבי הטבע השייכים להם, ובכדי למנוע הפרה של המשפט הבינלאומי ע"י ישראל וישראלים.